"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה... על דבר
אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים
ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור... לקללך
לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו
...דור שלישי יבוא להם בקהל ה" (דברים כג,ד-ט)
ויזת מעבר
התורה הרחיקה עמוני ומואבי לעולם; גם אם יתגיירו אסורים לבוא בקהל. מאידך, מצרי ואדומי - רק 3 דורות. מצד שלישי: "מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל" (רמב"ם איסו"ב יב,כב). איפה הצדק? בשבת שעברה קראנו כי דוקא מלך אדום דחה פניית "נעברה נא בארצך... לא נטה ימין ושמאל", ואיים "פן בחרב אצא לקראתך... ויט ישראל מעליו" (כ,יז-יח). סיחון האמורי, בכיר שבעת העממין, אכן יצא בחרב ולא נעתר לבקשת ויזת-מעבר: "אעברה בארצך... לא נשתה מי באר בדרך המלך נלך עד אשר נעבר גבולך". התגובה: "וילחם בישראל, ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו" (כא,כב-כד). ואלו לא הורחקו!
 |
|
|
בפרשות המדבר לא מסופר כלל כי עמון מואב התבקשו לאפשר מעבר-בטוח. גם בפרשת דברים (ב) מתאר משה את סירובם של אדום וסיחון בלבד. רק יפתח הגלעדי מגלה כי המואבים נהגו בדומה לאדום: "וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך. ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה" (שופטים יא,יז).
כלום לקתה מידת הדין שהרחיקה את עמון ומואב מבוא בקהל לעולם, איפשרה דור שלישי לאדומי ולמצרי (למרות "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו") ולא דחתה כלל אמורי וכנעני?
מידרג המתנכלים
ביאר הרמב"ן (דברים כג,ה): "שני האחים האלה (=עמון ומואב) היו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. האחד (=מואב) שכר עליו בלעם. והאחד (=עמון) לא קידם בלחם ובמים... והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם, כי בני עשו (=אדום) והמואבים... הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן... ולכך הקדים הכתוב עמוני להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו אתכם, ואחרי כן הזכיר מואבי וחטאתו (ואשר שכר).
הוי אומר, מילא על סיחון אין טענות; מדובר במלחמת כיבוש ו"במלחמה כמו במלחמה", אין גמילות חסד עם פליטי אויב. לדעת הרמב"ן אדום ומואב שלחו מזון, תרופות וציוד הומאניטרי אל מעבר לגבול ("הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם"), ועל כך מגיע עונש הרחקה זמנית, שלשה דורות. מואב הורחק לנצח בשל חטא אחר: שכירת מקלל בינלאומי המאיים בהשמדה בנשק בלתי קונבנציונאלי - "אוי מי יחיה משומו א-ל", ובנשק ביולוגי - בנות פעור. עמון, לדעת הרמב"ן "הרשיע יותר מכולם", בשל מניעת סיוע הומניטארי מכל וכל, גם לא מחוץ לגבולו.
נמלטי עזה וסודאן
ומכאן לאקטואליה; מדינת ישראל ניצבה בעת האחרונה פעמיים בפני דילמת סיוע "לחם ומים" לפליטים, מתגנבי סודאן ונמלטי עזה. הבעיה קשה ביותר בשל החשש למעלה חלקלק; היכן העסק ייעצר ועד כמה יתעצם? הנוכל לשאת בהושטת סיוע כאשר עניי עירך משוועים לסל-תרופות? בנוסף, קיים חשש בטחוני להתגנבות אלמנטים עוינים. וביותר, כלפי העזתים הנמצאים בקטגורית בני-כיבוש כשבעת העממין, ולגביהם כבר אמרנו במלחמה כמו במלחמה?
והנה מקרא מלא דיבר הכתוב: "ויאמרו אליו (=אל מלך ארם) עבדיו, הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם... אולי יחיה את נפשך" (מל"א כ,לא). ושָנוי במשנה: "ודיבר אל העם (=כהן משוח מלחמה): להלחם על אויביכם, ולא על אחיכם שאם תפלו בידם ירחמו עליכם, כמה שנאמר וילבישום (=את אויביהם) וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום וינהלום בחמורים לכל כושל (דהי"ב כח,טו). על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם" (סוטה פ"ח מ"א).
סיוע בצד הרעבה
לדעתי, הקו המנחה כלפי הפליטים הללו צריך להיות סיוע הומניטארי רק בשלב מעבר ובתחומינו בלבד. לא קליטת פליטים ולו זמנית בלבד, להם ידאגו האומות המאוחדות כי לכך נוצרו, ולא הושטת סיוע בתחומם, מעבר לגבול. בעיני רוחי הייתי רוצה לראות את שגרירינו ניצבים על במות-עולם כשספר התנ"ך בידם, ומכריזים "בשם מוסר הנביאים" על נכונותנו להעניק סיוע מיידי, מעברי, "בדרך בצאתכם", ודיינו בכך!
מאידך, אינני רואה חובה מוסרית "בשם הנביאים" לשגר לשום מדינה שכנה, ובודאי לא לצרינו-צוררינו, קמח וסוכר ושמן וחלב. אפילו לא... דלק וחשמל. לדידי קיימת אבחנה ברורה בין סיוע הומניטארי חולף, המתבצע בגבולנו, לבין שיגור דלק למדורת השבט של משגרי הקסאמים. השבטים הסובבים, כל זמן שאינם מתקוממים הריהם בחזקת תומכים, וראוי למנוע מהם מצרכי יסוד, כנשק ביולוגי טבעי, כדי לעודד התקוממות פנימית. אין בכך פסול מוסרי יותר מ...לוחמה פסיכולוגית המכוונת לאותה מטרה.
עוד על דארפור