בשעת הצטופפות של פליטים והתדפקותם של גבולות מדינת ישראל, קשה מאוד לקבוע את העמדה. אין מדובר בפליטים ניטראליים, ובאנשים שכל עניינם הוא סבל אנושי שעברו ובקשתם לעזרה. מדובר באנשים שקיים חשד של ממש, שחלקם גורמים עוינים לישראל ושהכנסתם לארץ תעצים סכנה ביטחונית של ממש. לא זו בלבד, אלא פתיחת שערי הארץ לקומץ עלולה לדרדר אותנו לשיטפון כללי. בשאלת הביטחון יש מומחים לביטחון, והם אלה שצריכים לומר את משקל הסיכון הביטחוני שיש במהלך כולו.
ברם, על פי דרכה של תורה, אין להותיר את ההכרעה בשאלה זו בידי אנשי ביטחון בלבד, כיוון שהם יכולים לקבוע את השיקול הביטחוני עצמו, אך לא את משקלו הראוי. זו כבר שייכת לאנשי אמונה ואנשי מוסר. למעלה מכך, פעמים רבות אנו מגלים כי עובדות אינן מושג אובייקטיבי בלבד, והדבר גם תלוי בעיני המתבונן. על כן, מוטלת חובה על אנשי אמונה ואנשי מוסר לקבוע מה צריכות להיות נקודות המוצא ונקודות ההנחה, ומאיזו עמדת יסוד יש לצאת.
 |
|
(צילום: katmer-cc)
|
ישנן סיבות תורתיות רבות המלמדות על כך שנקודת המוצא צריכה להיות שמוטלת עלינו חובה לגאול אותם מייסוריהם, ורק כאשר יש סיבות ביטחוניות משמעותיות, רק אז להעדיף את שלומנו על פני עזרה להם. החובה לעזור להם מתחילה בעובדת היות כל אדם בעל צלם אלוקים, ולפיכך קיימת חובת הצלת נפשות כללית; היא נובעת בשל העובדה שמידתם של ישראל היא רחמנות, ואף שצריך להיזהר שלא לרחם על אכזרים, אין הדבר מניע אותנו להגדיר את העולם כולו כאכזרים, ולוותר על מידת הרחמים הטבועה בנו.
למעלה מכך, התורה מלמדת את העיקרון המוסרי כי מי שידע סבל ומכאוב הוא שצריך להיות קשוב לסבל ולמכאוב של האחרים. בשל העובדה שהיינו גרים בארץ מצרים ואנו יודעים את נפש הגר ואת צערו, ציוותה אותנו התורה שלא להונות גר, ואף שהתורה שבעל פה ייחדה את הציווי לגר צדק, אין מקרא יוצא מידי פשוטו ומידי הרעיון היסודי שיש בו; זו גם הסיבה למצוות השבת המופיעה בפרשת ואתחנן; גם החובה להעניק לעבד עברי המשתחרר מהצאן והגורן והיקב נובעת מהזיכרון כי אנו עצמנו היינו עבדים ואנו יודעים מה טיבו של שחרור ללא אפשרות להתחיל חיים חדשים. עיקרון זה צריך שיהא מתורגם לעיקרון כללי. בהקשר של הפליטים - עם כמונו שחווה את חוויית היותנו פליטים ללא יד מושטת, ואומות רבות שהגדירו אותנו כאויב להן, אינו יכול להתעלם מהצורך לסייע למי שניתן לסייע לו, ולפתוח את ליבו. לא נשכח את אנשי מואב שלא קידמו אותנו בלחם ובמים, ואת הטענות הקשות שיש לנו נגדם, על אף הנסיבות השונות.
למעלה מכל אלה עומדת מצוות קידוש השם ומניעת חילולו. שמו של ריבונו של עולם מתקדש בשעה שבניו עושים דברי חסד ואינם אוטמים את לבם מזעקת אחרים, ושמו של הקב"ה מתחלל חס ושלום בשעה שהבריות אומרות כי בניו של אברהם אבינו אינם הולכים בדרכו, ואינם לומדים ממאבקו על סדום ומיחסיו עם רעיו. אין לטעות ולסבור כי שיקולי אומות העולם נקיים הם לחלוטין, ואינם נגועים הן באנטישמיות, הן במוסריות נוצרית מעוותת לעתים, והן בפופוליזם תקשורתי. ואף על פי כן, מהותה של מצוות קידוש שמו של הקב"ה היא בהתגברות על כל אלה, ובעשיית הדברים מצד עצמם.
על כן, נקודת המוצא שלנו חייבת להיות הושטת יד למי שנזקק לנו ולא נשקפת ממנו סכנה. כוחות הביטחון, כאמור, הם המופקדים על קביעת מי מסוכן לנו ומי לא, ומי בספק. אין לרחם על אכזרים, ואין להעדיף את דמם שלהם על פני דמנו אנו. אולם כוחות הביטחון עצמם צריכים להיות מוארים מנקודות המוצא שתוארו לעיל, ומהחשיבות העליונה של הצלת נפשות, והדבר חייב להשפיע על הדרך שהם רואים בה את המציאות. כך נזכה הן לחיים במשמעות הקיומית הפשוטה שלהם, והן לחיים במשמעות המידות הטובות וקידוש שמו של הקב"ה בעולם.
עוד על דארפור