לפני שלושים שנה, כשהבוגרים הראשונים של ישיבות ההסדר סיימו את לימודיהם במכוני ההוראה החדשים וחיפשו אתגר חינוכי, היעד היה כיבוש הישיבות התיכוניות. הר"מים במרבית הישיבות השתייכו אז לציבור החרדי והשקפותיהם ביחס לצבא ולמדינה יצרו לא מעט חיכוכים וסתירות בקרב תלמידיהם, בני הציונות הדתית.
היעד הושג, המעוז נכבש, והישיבות התיכוניות מלאו במחנכים ומורים בוגרי ישיבות גבוהות ציוניות. בשנים האחרונות כבר קשה למצוא משרה פנויה כר"מ בישיבה תיכונית טובה. על כל מקום פנוי מתמודדים מספר בוגרי ישיבות, והתחרות קשה. ראשי הישיבות הגבוהות כבר אינם יכולים לשלוח בלב שקט את תלמידיהם להוראה בישיבות תיכוניות, כי כבר לא קל למצוא בהן עבודה. בינתיים, מתחת לאף, ישנו ציבור שלם, המשתייך לזרם החינוך הדתי, אבל אינו נחשב כיעד עבור אותם בוגרי הישיבות. קרוב לעין אך רחוק מהלב, פועלים עשרות מוסדות תיכוניים דתיים בהם לומדים אלפי בני נוער מסורתיים הרואים את עצמם כחניכי החינוך הדתי.
קצת מספרים: בני התיכונים הדתיים מהווים 55 אחוזים מתלמידי החינוך הממלכתי-דתי. אם בכל שנה מסיימים כשלושה עשר אלף בנים ובנות את לימודיהם במסגרות החינוך הדתי, כשבעת אלפים מהם הם בוגרי המקיפים למיניהם, רובם מסורתיים. המקיפיסטים הבנים כמעט ולא נקלטים במסגרות ההמשך של החינוך הדתי. רק שבעה אחוזים מהם ממשיכים במסגרות המשך כמו ישיבות הסדר, מכינות קדם צבאיות וישיבות גבוהות. כל השאר מתגייסים. לא בלתי סביר להניח שאם היו יותר מחנכים בוגרי ישיבות באותם מקיפים, אחוז הממשיכים למסגרות המשך תורניות היה גבוה יותר, ותחושת השייכות שלהם לציבור הדתי לאומי הייתה מתחזקת.
אגב, אחת הסיבות לכך שרק מעט מקרב בוגרי המקיפים מגיעים למסגרות ההמשך היא שעד לא מזמן עולם הישיבות הציוני לא ממש ספר אותם. מרבית הישיבות הגבוהות, המדרשות והמכינות לא החשיבו את בני המגזר המסורתי כקהל יעד. רק בשנים האחרונות קמו פרויקטים חינוכיים כמו ארגון מעגלים המבורך, שפועל בקרב המקיפים הדתיים. הפעילות של מעגלים גילתה לבחורי הישיבות ציבור ענק וצמא של נוער מסורתי, והיא מביאה בתקופה האחרונה להקמת מסגרות המשך תורניות, שיתאימו גם עבור כאלו שלא למדו בישיבה תיכונית. (לבנות שלא למדו באולפנה ובכל זאת רוצות ללמוד במדרשה עדיין אין כתובת רצינית).
סוגיית בתי הספר המקיפים היא רק סעיף אחד במערכת היחסים הבלתי תקינה בין הציבור הדתי לאומי לציבור המסורתי. המסורתיים הרי לומדים בחינוך הממלכתי דתי, רבים מהם היו בבני עקיבא, והכיפה שיש להם בכיס היא סרוגה, ובכל זאת, הם בדרך כלל לא זוכים להיחשב כחלק מהציונות הדתית. קיימת התעלמות מסורתית מהמגזר המסורתי והיא באה לידי ביטוי גם בכלי התקשורת הדתיים, בפרסומות המגזריות, ובדפי פרשת השבוע, שהכותבים בהם לא תמיד זוכרים שהם נכנסים גם לבתי הכנסת בדימונה ובאופקים.
השתלבותם של בוגרי ישיבות במערכות החינוך המסורתיות היא צו השעה, והקריאה צריכה לבוא גם מראשי הישיבות. בעבר הם שלחו את התלמידים לישיבות תיכוניות, והגיע השעה ליעדים חדשים. נכון, מדובר בציבור שהבני"שים פחות מכירים. זאת לא החממה בה הם למדו. ובכל זאת, מי שמאמין בדרכה של הציונות הדתית, צריך לגלות אחריות גם כלפי מערכות החינוך של חובשי הכיפות השקופות. הטובים למקיפים.