כל הכבוד לעיתונאי ישראל שהוכיחו לנו למה צריך את התיקון לחוק לשון הרע. הדעות של חברי הכנסת היו חלוקות בעניין, והדילמה אכן קשה, אבל אז באו הכותבים והעורכים בכלי התקשורת השונים והטו את הכף. הם, כמובן, ניסו להטות את הכף לצד שלהם, ונלחמו נגד החוק החדש בברוטאליות. קראו לו "חוק ההשתקה" בכל הזדמנות, תקפו בחריפות את כל מי שתומך בו, ובאופן כללי - מי שרצה לחפש טיפת אובייקטיביות בעיתוני השבוע, אולי הצליח למצוא אותה במודעות האבל. וכל זה מטה את הכף לכיוון של הקואליציה - עם כל כך הרבה חוסר אובייקטיביות, וכתיבה שמונעת באופן מובהק מתוך אינטרסים פרטיים, אתם יכולים להבין לבד כמה נחוץ חוק שירסן את העיתונות.
ההחלטה שלא פורסמה
היועץ המשפטי לממשלה עשה השבוע דבר הגיוני מאוד. שני נושאים שקשורים ברב שמואל אליהו עמדו על סדר יומו: הקריאה שלו נגד השכרת דירות לערבים בצפת, ואמירות שלו בגנות המגזר הערבי. הצעד המתבקש במקרה כזה הוא להכריע ביום אחד בשני העניינים, ולפרסם את שתי ההכרעות יחד. פשוט ונוח. הבעיה היחידה היא שבכותרות ראשיות לא תמיד יש מקום להכיל שתי ידיעות, ורק אחת תופסת את תשומת הלב. מתוך שתי ההכרעות של היועץ המשפטי, ההחלטה לפתוח בחקירה נגד הרב אליהו בגין אמירותיו הכתה גלים, וההחלטה לא לעשות כלום עם סיפור השכרת הדירות נשמעה פחות. אז למי שלא שם לב: העיקרון שחזר ונשנה בתוככי מגזרנו, שאין לחקור רבנים בגלל פסקי הלכה שלהם, קיבל אישור מהיועץ המשפטי.
השכלה זה לא הכל
פרופ' אפרים ענבר, מאוניברסיטת בר אילן, טען השבוע כי בר אילן היא האוניברסיטה הציונית היחידה בארץ. אמירה שיכולה לעצבן הרבה אנשי אקדמיה מאוניברסיטאות אחרות בישראל, אבל מה לעשות - יש בה הרבה מן האמת. נכון לעכשיו, ההשכלה הולכת יד ביד עם התנערות מהציונות, שלא לדבר על בוז לעמדות הימין. השאלה היא אם הפרופסורים בתל אביב ובבאר שבע רוצים ליישר קו עם עמדות המוסדות האקדמיים בעולם, או שבאמת השכל הצרוף מוביל למסקנה אנטי-ציונית. בינינו, אם לפני מאה שנה היינו חושבים רק בהיגיון רציונלי - היינו מגיעים למסקנה שהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא משימה חסרת סיכוי וגם חסרת הסבר הגיוני. יכול להיות שבשביל ציונות צריך עוד כמה דברים חוץ מהשכלה. אז מה באמת הגורם למצב באוניברסיטאות היום? אולי צריך לעשות על זה מחקר.
סמל בעקבות סמל
מסתבר שניפוץ מיתוסים יכול להתרחש גם באופן טבעי. הסמל הבלתי מעורער של גוש עציון, הלא הוא האלון הבודד, נמצא בסכנה. לפי ההערכות, יש סיכוי מדאיג שהעץ המיתולוגי יסיים את חייו, ובימים אלה נעשים מאמצים כדי לעזור לו להחזיק מעמד. איכשהו הסיפור הזה לא מפתיע את המדור; הרב חנן פורת נפטר, והאלון של גוש עציון בסכנת מוות. כל כך טבעי שזה יקרה.
הנוער החביב, והמבוגרים שמסביב
שכוייח השבוע מוענק הפעם לתנועת בני עקיבא. נימוקי השופטים הם שניים: א. במשך השנה אנחנו לא קולטים כמה עוצמה יש לתנועה הזאת, כמה אנרגיות יש לחבריה הצעירים וכמה השקעה ומסירות יש לחבריה הבוגרים יותר. פעם בשנה, גם למי שאינו נמצא בתוך התנועה יש הזדמנות להסתכל מבחוץ ולהצדיע. ב. שכוייח ספציפי על הליך בחירת השם החדש בהשתתפות הקהל, שהתבצע באמצעות האתר שאתם גולשים בו ברגע זה. גם על מתן האפשרות לכלל חברי התנועה להיות חלק מהתהליך, גם על כך שהאפשרות הזאת הייתה מוגבלת - לא על חשבון מנהיגי התנועה, גם על הפרסומים אודות ההצבעה באינטרנט שבהם פורסמו שמות חברי המליאה של בנ"ע. לא מדובר בחבורת אנשים מסתוריים שיושבים במרומי איזשהו מגדל ורוקמים בסתר שם חדש, אלא במיטב הרבנים ואנשי החינוך בציונות הדתית. הזדמנות לדעת שבני עקיבא נמצאת בידיים טובות, שאפשר לקבל הרבה מהן ולהגיע רחוק איתן.
ותהייה קטנה לסיום
השבוע התקיים יום פתוח במכון לב. המדור לא היה אף פעם ביום פתוח של המכון או של מוסד אקדמי אחר, אבל הוא מניח שיום מסוג זה אמור לעודד תלמידים להבטיח את עתידם, ללמוד מקצוע יעיל ולרכוש תואר שישרת אותם בהמשך חייהם. אם צריכה להתקיים תכנית אמנותית בסופו של יום כזה, מן הסתם לא יופיע בה בוגר חינוך חרדי - כי צריך להראות כמה חיוני להשתלב במקצועות החול, אי אפשר בלי זה. גם לא יופיע בה אדם שעיסוקו היומיומי הוא רעיית צאן - כי חשוב להבין שבחיים צריך מקצוע כמו הנדסת מחשבים ולא לחלוב עיזים על הגבעות. אם יש אנשים שמסתדרים בחיים בלי ללמוד מקצועות נחשבים כאלה, זה קצת פוגע בניסיונות המשיכה לאקדמיה. אז למה ביום הפתוח של מכון לב הופיעו דווקא קובי אריאלי ואודי דוידי?
והתחזית לשבוע הקרוב: מצרים תבטל את הסכם השלום עם ישראל, את הסכם שביתת הנשק ממלחמת העצמאות ואת שחרור בני ישראל מהשעבוד לפרעה.