הבו לנו עוד מחלוקות – על רבדים ועל תנ"ך בגובה הראוי, על קולך ועל בניין שלם, על ארץ ישראל ועל הגיור, על מפלגה פוליטית עצמאית או הליכה משותפת עם חילוניים, על מעורבות בתרבות הישראלית או על פרישה ממנה, על ישיבות תיכוניות או ישיבות ללא תיכון, על לימוד תורה לנשים ומקומן בחיים הציבוריים, על פרישות והסתגרות כנגד פתיחות וסכנת פריצות, על החוויה הדתית ועל הנאמנות להלכה, על הדרך לאהב את הגמרא על הלומדים, על הדרך לאהב שם שמיים על הבריות – על כל הנושאים החשובים באמת לחיינו האמוניים והרוחניים.
המחלוקות האלה מעשירות אותנו, חושפות את צדדי האמת כולה, מבררות את הנקודות הטובות שיש בכל אחת מהדרכים, מחככות את הדעות האחת עם השניה בדרך המחדדת ביתר שאת עמדה מסוימת, ומצילות אותנו מהקנאות הממארת העיוורת ליסודות האמיתיים הקיימים גם בעולמות אחרים. הן הופכות את חיינו לרוויים עוצמות, לסערת נפש מתרגשת ומסתערת בכל פעם מחדש על נושאים מחודשים, והן מקשרות אותנו האחד עם השני – ואת והב בסופה.
המחלוקת אינה מילה שנואה. תלמידי חכמים ראויים להרבות שלום בעולם מכוחה, בשל העובדה שרק בדרך זו נוצר שלום אמת. הוא לא נוצר מכיבוש וכפייה, הוא לא נולד מצמצום וקנאות – כי אם בדרך בה הולכים הזרמים השונים ובאים לידי ביטוי, ומהם נוצר נהר גדול של תורה. המקורות שלנו מלאים מחלוקות – די לנו אם נציץ בדף הגמרא, ספר היסוד המכונן של לימוד תורה שבעל פה, ונמצא אותן בכל שורה ובכל פירוש. בדרך זו אנו למדים ומתגדלים לאורך שנים רבות.
שתיים רעות אל נעשה בעולמה של מחלוקת. רעה ראשונה היא הפסילה הזריזה, והשחצנות הגאוותנית. בית שמאי ובית הלל לא נמנעו מלשאת נשים האחד מהשני, אף שהמחלוקת ביניהם נסבה על נושאים עקרוניים ומהותיים, שלדעת אחד מהצדדים הילדים הנולדים מנישואים מסוימים הם ממזרים. בכך הורו לנו דרך שהיא חורגת משאלת הנישואים ההדדיים. יש אמנם גבולות למרחב המחלוקת, ולא כל דבר נכנס בשערי בית המדרש, אולם בשנה האחרונה נזדרזנו לפסול דעות הנובעות מאמונה ומיראת שמיים ומקומם במהלך המשא והמתן. בכך לא זו בלבד שלא נתברכנו מאורה של המחלוקת, כי אם נתקללנו במארתה: מכאן נולדו לשון הרע והוצאת שם רע, שטן המחלוקת אכל בכל פה, פילוג הוכנס לעולמם של חכמים, ועיקר העיקרים – לא התפנינו לעסוק בסוגיות האמיתיות כיוון שאת מקומן תפשה העסיסיות של ניהול המחלוקת.
רעה שניה היא רעת ההפקרות. דווקא אהבת הצדדים המרוממים של המחלוקת מחייבת אותנו לנהוג באחריות, ומתוך מגמה עמוקה לכלול דעות רבות בתוך עולמנו, אך גם לעצב אותו ולקבוע את דרכי ההתנהלות הציבורית. רבים מצטטים היטב את דברי חז"ל "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", אך שוכחים כי יש המשך למשפט זה: "והלכה כבית הלל". בדברים אלה קבעו חכמים כי עולם הריבוי והגיוון מתנקז לתוך מסגרת ציבורית מוסכמת, ואין התורה נעשית קרעים קרעים. בימים כתיקונם עומדת הסנהדרין למניין וקובעת את ההלכה, ועם חורבן הבית ניתנה קביעה זו בידי מנגנונים שונים, שמאפיין אותם ויכוח ער ותקיף וקבלת החלטה מחייבת. בנוסף לכך קבעו חכמים כי בדרך כלל תהיה ההלכה בידי אלה שהלכו בדרכם של בית הלל. דרכם של בית הלל אופיינה בחז"ל כדרך הבונה דברים שלבים שלבים, מלמטה למעלה, בדרך האוספת את כל המחנות להיות אחד, והיא מוסיפה והולכת.
בשבת פרשת קרח, בה לדעת חלק מהראשונים נאמר לאו מפורש האוסר להחזיק במחלוקת, נעסוק אף אנו כולנו ביסודות המחלוקת בישראל – בצדדים המאירים של המחלוקת, ובצדדים החשוכים שלה. בדרך זו נבנה עולם עשיר, עמוק ומורכב, ונתברך מריבוי הגוונים שבתוכנו, בלי להתדרדר לפלגנות וקריעה, ובלי להגיע לאנרכיה הלכתית ורעיונית, שסופה מי ישורנה.