התהפוכות המתחוללות על העם היהודי מתקופה לתקופה, מטרתן להחזיר את הישראלי אל עצמו אל עמו. אחת הקללות שבתוכחה "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך". על פניה זו קללה ואעפ"כ יש בה תועלת וטובה. "ולא מצאה היונה מנוח". אילו מצאה לא היתה חוזרת" (ב"ר ל). המתבונן בהיסטוריה של עם ישראל יבחין כי כשעם ישראל יוצא לגלות הוא עובר סבל וקשיים עד שמתרגל לרעיון ובונה שם את ביתו ומתחדשת בו פריחה תורנית, עד שתבוא צרה והגויים ירדפו אותו בארץ פזורתו. או אז ירצה לשוב לארץ ישראל. "ובגויים ההם לא תרגיע" – זאת הברכה לשיבת ציון.
הנה כי כן העם היהודי שב לארצו וקוים הכתוב: "והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשת והטיבך והרבך מאבותיך". חזרנו לארץ ישראל אבל גם כאן עדיין לא הגענו אל הירושה והנחלה אל השלום והאושר.
רבים וטובים מאתנו השתוממו איך הפרט החרדי והקהילה כולה קיבלה את האסון הנורא של רצח בדם קר של יהודים שחזרו מתפילה בכותל המערבי. ברמת הפרט אין כל ספק שהאסון כואב ואין מנחם למשפחה, אבל האמונה שכך רצון האל מחזירה את האדם לשפיותו. לגבי הכלל, ההשתאות נובעת מהעדר מודעות לייחודו של עם ישראל, סגולתו ותפקידו.
למרגלות הר סיני אומר קב"ה לעם: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". כעבור ארבעים שנה, על סף הכניסה לארץ נאמר: "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה, כאשר דבר לך, ולשמור כל מצוותיו, ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה, לתהלה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה' אלקיך כאשר דבר". תודעת הייעוד שליוותה אותנו בכל נפתולי חיינו, היא שנתנה לנו את הכוח לעמוד איתן, למרות כל האיבה והתנכלות הגויים בארצות פזורינו. והנה דווקא כשאנו בארצנו, כאשר מונחים כבר כל היסודות להגשמת משימתנו בארצנו, דווקא כאן, חל כירסום בתודעת הייעוד של ישראל. נכון, בעת צרה ומשבר אנחנו מתאחדים. ההיחלצות המופלאה של חיילינו הנה חלק מכח העמידה שלנו. דווקא ההיחלצות בעת צרה מגלה לנו את הפוטנציאל הגדול הגלום בעם היהודי, פוטנציאל שעל מערכת החינוך לנצל אותו. מערכת החינוך צריכה לשים לה למטרה ולהתמודד עם התלישות המאפיינת צעירים רבים בתוכנו. העובדה שעם התבגרותם וכשהם לובשים את המדים מתגלה הפוטנציאל מוכיח שעם קצת חינוך נכון נוכל להשיב את העם אל עצמו ואל ההכרה של "אתה בחרתנו" וזו היא ארצנו ומתוך היסורים השכול והאבל נממש את כל הפוטנציאל ונשלים את הייעוד של "וישבתם בטח בארצכם".