קצת אחרי תחילת שנת הלימודים כתבתי ליואב שורק שאני מאד מאד מחבב את הבן שלו. "את דביר?", השיב מיד, "הוא כל כך מתוק שזו לא חכמה".
וזו באמת לא הייתה חכמה. ברגע שבו נכנסת לבית המדרש היית נמשך אליו. אל הפאות המסולסלות, העיניים החכמות והחיוך העדין שלא מש מהשפתיים. המשטרה מספרת שמצאה אותו מחזיק ספרים של דויד גרוסמן. מה שנתפס בתקשורת כסמל לרוחב האופקים של דביר ולבקשת השלום שלו. מה שנכון. אבל במובנים רבים דביר עצמו היה כמו דמות שיצאה מספר של גרוסמן. מאז הבוקר מבקשים ממני סיפורים על דביר. אפשר שיש כאלו. מן הסתם יש. אבל הדמות שלו הייתה משהו שקשה לי לאחוז בו בעזרת סיפורים.
זה החיוך שבו הוא קיבל את פניך בבית המדרש, העיניים שבהן הביט בך שגרמו לך לרצות להיות טוב יותר. הוא לא היה תלמיד ביקורתי. לא במובן הרגיל. יש לי תלמידים ביקורתיים ואני אוהב אותם אהבה רבה. אבל אצל דביר די היה במבט כדי לאתגר אותך, כדי לגרום לך לדייק יותר.
הוא לא ראה צורך לדבר הרבה בשיעורים. הוא בא אליהם כדי לשמוע, לבלוע כל מילה במבט מרוכז, לשקול אותה, להרהר בה, ואז, לפעמים לגשת אחרי השיעור בחיוך מבויש כדי לשאול שאלה עמוקה במיוחד מזווית שבכלל לא חשבת עליה. או סתם כדי לומר תודה.
לפני חודש בערך משפחת שורק נסעה לחופשה באלפים, ודביר סיפר לי שהוא עומד להיעדר כמה שבועות. ולמרות זאת המשכתי לראות אותו, כמעט מדי ערב, לומד עם החברותא דרך הסקייפ. לפעמים הם היו ניגשים יחד לשאול שאלות, והוא היה דן בכובד ראש בדברי הגמרא בפרק שלישי על רקע הצימר בצפון צרפת. בלי לוותר כמלוא הנימה על אף אחד מהעולמות.
שנה תמימה הוא שקד על התורה בישיבה, נכנס בקביעות לשיעורים, נוכח תדיר בסדרים (אתמול בערב ציינתי לעצמי שמוזר שהוא לא נמצא, אבל זה יכול לקרות לכל אחד). ומאז שהגיעה השמועה הנוראה חשבתי על כל התורה שלמד, מפי אחרים ובעצמו, תורה שזכיתי שגם לי יש חלק קטן בה, על איך שהבניין הרוחני המיוחד והמדויק כל-כך שעמל עליו קרס פתאום באבחת סכין. אבל כשנכנסתי אל בית המדרש להיות עם החבורה המיוחדת שבתוכה ישב ולמד בשקט קורן, הבנתי שהוא לעולם לא יעזוב אותנו.