היום שאחרי המלחמה יהיה טוב יותר ממה שאתם חושבים

חוץ מהלחץ, הפחד, החרדה והכאב שמלווים את כולנו בימים אלו - על עצמנו, על אהובינו, על החיילים בחזית ובעורף וגם על המדינה - מלווה את כולנו גם חשש גדול מהעתיד שצפוי להגיע. "הכל ישתנה", מכריזים כולם, "שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר. כל מה שהכרנו - נעלם".

והם צודקים. אין לי ספק שהם צודקים. מלחמת חרבות ברזל תותיר אחריה 9 מיליון לבבות שבורים וכואבים, עשרות משפחות חסרות בית, אלפי פצועים מתאוששים ועשרות אלפי נפגעי חרדה. נצטרך לשקם, לבנות - את האמון, את הבתים בדרום, את האומץ לצאת מהבית בלי לפחד שיסתערו עלינו מהצד או ייפול עלינו טיל מהשמיים. נצטרך ללמוד לחיות מחדש, אחרת, בלי אנשים שהכרנו ואהבנו, בלי תחושת הביטחון שליוותה אותנו, אחרי שעולמנו התהפך עלינו לגמרי. תהיה הרבה עבודה והיא תהיה קשה, מורכבת ומתישה, ותיקח הרבה זמן.

נוכל לדבר על הכל בלשון עבר

אבל יהיה משהו אחד, משמעותי במיוחד, שאין לנו עכשיו: נוכל לדבר על הכל בלשון עבר. נוכל לספר זה לזו איך עברנו את התקופה הזו. נוכל לבכות יחד על האהובים שאיבדנו. נוכל להסתכל אחורה בגאווה וכאב על ניצחוננו, על העוז, על תעצומות הנפש שגילינו במלחמה הזאת ואף פעם לא ידענו שקיימים בנו. נוכל להתפעל מכל סיפורי הניסים שהביאה איתה המלחמה הזו. נוכל להלל את הגיבורים הרבים - אלו שנפלו ואלו שמסתובבים בינינו כאחד האדם.

ונוכל גם לצחוק. לא כמו עכשיו, מסרטונים של משה כורסיה על ההפצצות לעזה, אלא לצחוק באמת. על העובד ההוא בחמ"ל שחשב ש"לשחרר" (את תושבי הצפון מהמרחב המוגן) משמעותו להכניס מדינה שלמה שגם ככה בחרדות לתוך המקלטים. על האישה שדיווחה על עשרות מחבלים על רחפנים רק כי ראתה שקנאי נוחת ליד ביתה. על הפעם ההיא שנכנסנו לממ"ד כי האופנוע שעבר ליד החלון היה נשמע לנו כמו אזעקה. נצחק המון, נבכה ונצחק, כי אין מרפא כמו צחוק.

זה ילווה אותנו תמיד, אבל אחרת

וכל שנה בשמחת תורה הלב שלנו יכאב את הכאב הנורא הזה שרק לאחרונה למדנו להכיר, וניזכר - לא ששכחנו - ונבכה ונכאב והלב ידמם. וכל יום זה ילווה אותנו, עם געגועים לאהובים שהכרנו ואינם, עם חרדות שמעולם לא היו קודם לכן, עם זיכרונות מצמררים שלא יוצאים מהראש. ולא נאמין שעברנו את זה, לא נאמין ששרדנו את זה, לא נאמין עד כמה חזק כוחו של הלב להתרפא, גם אם נרגיש עוד לגמרי פצועים.

כי כל זה יהיה בעבר. אחרי שעברנו את התופת. אחרי שנלחמנו, אחרי שניצחנו, כשהאהובים שלנו ששרדו את המלחמה כבר נמצאים לצידנו, ושגרה מוזרה ושונה מתחילה להתנהל לאיטה. זה יכאב, זה אף פעם לא יפסיק לכאוב, אבל כולנו יודעים - זיכרון תמיד פחות כואב מהווה.