"לא ייפיתי לבת שלי את המציאות: היא מגיעה מראש עם נחיתות גופנית"

אחת מחמש בנותיי היא ילדה חזקה בטירוף. פיזית.

היא עושה 15 שכיבות סמיכה מלאות, 5 עליות מתח, מטפסת על חבלים במהירות, מתאגרפת, אצנית. name it. ובנוסף לכל הצרות היא גם פמיניסטית מולדת (אל תסתכלו עליי, זה לא בא ממני).

היא גם תולעת ספרים.

לאחרונה היא שיתפה אותי שהיא סולדת מז'אנר הרומניטיקה בספרות שכן תמיד הבחורה היא מוצגת כחלשה וככזו הזקוקה לגבר חזק שיושיע אותה ושיגן עליה. היא עצמה כמובן לא בקטע של ישועות, בוודאי לא מהסוג הזה. היא רוצה ושואפת להיות חזקה בזכות עצמה. פיזית ומנטלית. ואכן אלה שאיפות ראויות.

כמובן שהיא שמחה מאוד לשמוע על כל הפיילוטים ביחידות העילית בצבא. היא הרי נושאת עיניים דווקא למקומות הכי מאתגרים, היכן שלא דרכה כף רגלה של אישה. היא עושה זאת מתוך רצון להוכיח לעצמה ולעולם שהיא לא נופלת מגברים בשום פרמטר.

אבל היא כן. וזו אמת מרה.

הבת שלי היא באמת ייחודית. בעוצמות הפיזיות שלה ובמוטיבציות שלה. אני בהחלט יכולה לראות אותה מצליחה בגיבושים השונים ליחידות הכי תובעניות. ועדיין, בתור אמא ובתור פיזיותרפיסטית אני מקפידה להיות משביתת השמחות. ואני מספרת לה את האמת. האמת הפיזיולוגית. האמת שלא כיף לה לשמוע ולי לא כיף להשמיע.

רוב הנשים תתקשנה לבצע עליות מתח

לא מזמן העברתי לה שיעור על טסטוסטרון, הורמון המין הגברי, ועל השפעותיו על מסת השריר, על מאזן האנרגיה ועל הליבידו. לא הסתרתי ממנה את העובדה שרמות הטסטוסטרון אצל גברים עשויות להיות עד פי 10 ויותר מהרמות אצל נשים. וזו עובדה פיזיולוגית. ויש לה השפעה פיזיולוגית על כוח ועל הקצב בו נשים בונות מסת שריר.

לא כיחדתי ממנה שנשים חלשות משמעותית ביחס לגברים בחגורת הכתפיים ולכן רובן תתקשנה מאוד לבצע עליות מתח. הסברתי לה שזו הסיבה לכך שהאפודים של לוחמות בנויים על נשיאת משקל באזור האגן ולא באזור הכתפיים כמו אצל הגברים.

לא ייפיתי את הקשיים שנשים תעבורנה סביב הווסת וסביב המחזוריות ההורמונלית שלהן. את חלקם היא כבר חשה על בשרה. מלבד כאב וחולשה שיכולים לאפיין תקופות אלה, יש גם השפעות על מצב רוח ועל התחום הרגשי בכללותו.

סיפרתי לה שהמשקלים שנשים יכולות לשאת- נמוכים מאלה שגברים יכולים לשאת ולכן חלק מהדרישות סף ליחידות המובחרות עבור נשים הוא משקל מינימום של 78 ק"ג וגובה מינימום של 166 ס"מ. 78 ק"ג לאישה זה לא מעט. בעיקר כשהיא צריכה במקביל לעמוד בדרישות סף של ריצה וטיפוס.

הבת שלי מגיעה מראש עם נחיתות גופנית 

בפריזמה של רצפת אגן דווקא אין מחקרים המראים שדרישות פיזיות גבוהות פוגעות ברצפת האגן בשלב הטרום מיילדותי (אחרי לידה זה כבר סיפור אחר) ועדיין- לוחמות בצבא נדרשות לחתום על סוג של טופס "ויתור רחם" או משהו בסגנון לפיו הן מוותרות על תביעות כנגד הצבא הקשורות למצבן הגיניקולוגי (את זה סיפרה לי לוחמת בתותחנים ואני אשמח לאישוש או להכחשה של הטענה הזו)

וביאסתי אותה כשאמרתי שמסת השומן אצל הנשים גבוהה ביחס למסת השומן אצל גברים. ועוד יותר כשהסברתי שלנשים קל יותר לאגור שומן וקשה יותר להיפטר ממנו. וכמובן שהשומן אצלן מצטבר בעיקר סביב האגן לטובת מיילדות עתידית.

תשאלו אותי למה אני מבאסת את הבת העוצמתית שלי? למה אני לא מעודדת אותה ללכת בדרכה? למה אני משביתת שמחות ניצחית?

התשובה פשוטה- אני אוהבת אותה. אני לא רוצה שהיא תיפגע. פיזית, מנטלית או רגשית. אני לא רוצה שהיא תדחוף את עצמה כל הזמן למקומות בהם היא תתקשה לעמוד בקצב, בעומס, בדרישות. מקומות אליהם היא מגיעה מראש בנחיתות גופנית. מקומות בהם היא כנראה תהיה היחידה או עם בודדות שכמותה.

אני גם לא רואה תכלית אמיתית בלהידחף למקומות הללו. כפי שאני לא הייתי דוחפת אותה לספורט תחרותי במקצים של גברים או בקבוצות כדורגל\כדורסל של גברים. כי לא צריך. לא באמת צריך שם בנות. הכנסת בנות עלולה לפגוע בביצועים. ולכן זה בסדר שיהיו תחומים נפרדים, נבדלים. תחומים בהם אין כל הזמן תחרות מיותרת בין המינים. זה נכון לספורט וזה נכון לצבא. ואת הצבא שלנו אני גם אוהבת.

מה כן הייתי רוצה בעבורה ובעבור בנות עוצמתיות שכמותה?

הייתי רוצה שתיפתחנה עבורן יותר יחידות ייעודיות. יחידות שכל האיכות האנושית והנשית שלהן תבוא שם לידי ביטוי. יחידות תובעניות מאוד אבל כאלה המותאמות בצורה מיטבית לנשים. יחידות שבהן לא יורידו את הרף הפיזי, לא יעשו הנחות, לא ינמיכו חומות בשם רדיפה אחרי שיוויון מדומה.

החלום שלי עבור בתי ועבור צה"ל אלה יחידות מעולות של בנות מעולות. יחידות מובחרות של בנות. כי הבנות הללו מלאות רצון לתרום ובשיא הכוח.

בתי הבכורה משרתת במודיעין. בתי השנייה- מתמיינת בימים אלה למג"ב.

והשלישית- הספורטאית הפמיניסטית - היא וגם אני, נצטרך להמתין ולראות לאן תנשובנה הרוחות. היא גם תצטרך להתבגר ולקבל את עובדות החיים כפי שהן. גם זו עוצמה.

למען הגילוי הנאות- אני אם לבן ול-5 בנות.

נ.ב

ואני גם מתפללת שיום אחד היא תאהב גבר, ותסמוך עליו ותסמוך על עצמה מספיק כדי לדעת גם להישען לפעמים.

הכותבת היא אמא, דוקטורנטית בתחום בריאות האישה, פיזיותרפיסטית.