טור פרשת ילדי תימן: פתיחת הקבר לא תסיים את הסוגיה והמשפחות ימשיכו לשלם את המחיר

מחר צפוי להיפתח בבית העלמין סגולה בפתח תקווה קברו של עוזיאל חורי, ילד שנטען שנעלם במסגרת פרשת ילדי תימן, במטרה לבצע בדיקת דנ"א ולזהות האם הוא אכן קבור במקום המסומן. יש לציין כי בית המשפט יכריע היום בבקשת אנשי המקצוע לדחייה בפתיחת הקבר בעקבות תנאי הסביבה הבעייתיים, ובמידה והבקשה תתקבל הבדיקה תתבצע בעוד כחודש.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאהרב שנלחם למען ילדי תימן: סדרה חדשה על הרב עוזי משולם | הצצה

  16/05/22 13:11

בשונה מהפרסומים בתקשורת, זו אינה הפעם הראשונה שבה מבוצעת פתיחת קבר שכזו, מאחר ועשרה קברים נפתחו באותו בית עלמין כבר בדצמבר 1996, אז התגלו בכל הקברים שרידי גופות המתאימים לפרטי הילדים. במקרה האחד שבו הופקה דגימת דנ"א, התגלתה התאמה אפשרית לאם הילדה.

גם במקרה של עוזיאל חורי, ספק אם פתיחת הקבר תספק את התשובה המצופה.

ראשית, המקרה נחקר על ידי ועדת שלגי וועדת החקירה הממלכתית שמצאו תיעוד רב לגבי גורל הילד. מדובר בילד בן שנה וחודשיים שחלה בפוליו, ונפטר בפתאומיות במהלך טיפול בבית לוינשטיין. גופתו נותחה לאחר המוות, והוא נקבר בבית העלמין סגולה. החקירה אף גילתה בחברה קדישא פתח תקווה פתק שבו חתם האב על התחייבות לשאת בעלויות הקבורה.

פתק התחייבות להשלים את עלות קבורת עוזיאל חורי, חתום על ידי אביו צילום: ללא

שנית, לפי הערכות גורמי המקצוע, הסיכוי להפיק דגימת דנ"א מגופת פעוט שנקבר לפני כ-70 שנים אינו גבוה, ומאוד ייתכן שתהליך פתיחת הקבר יסיים ללא תוצאה ודאית, מלבד הידיעה האם אכן נקבר שם ילד בגיל המתאים.

שלישית, מזל ברקו, אחות הילד, הצהירה בראיון לרשת ב' בשבוע שעבר שגם אם תמצא התאמה בבדיקת דנ"א, היא לא תאמין לתוצאות, מכיוון שלטענתה "אי אפשר לסמוך על המערכת הזו". חוסר האמון הזה, הוא העדות וההסבר לכך שגם פתיחת קברים לא תקדם את פתרון הסוגיה.

עד היום - לא נמצא "חטוף" אחד 

אם נרחיב את המבט על הפרשה, נגלה תמונה משונה. נקודת הפתיחה שממנה צריך להביא על הפרשה היא נקודה אובייקטיבית:

עד היום, למרות כל הטענות ולמרות שחלפו יותר מ-70 שנים מאז המקרה, לא אותר ולו אדם אחד חי, שהתגלה כילד שנחטף מהוריו והועבר למשפחה אחרת, בעוד רשויות המדינה מסרו להוריו כי נפטר. זאת למרות שמאות הורים שהתבשרו על פטירת ילדיהם ביקשו לחפש אותם, ולמרות שמספר מאומצים שחיפשו את משפחתם הביולוגית היו משוכנעים שהם ילדים חטופים – עד שהתברר שהם ילדים לאימהות לא נשואות, לרוב צעירות, שוויתרו עליהם או נטשו אותם, ומעולם לא התלוננו על היעלמם ואין תיעוד לפטירתם לכאורה.

הנקודה השנייה היא מכלול הידע שנצבר בידינו על הפרשה: הטענות לחטיפת ילדים נחקרו על ידי שלושה גופי חקירה שונים – כולל ועדת חקירה ממלכתית – שפעלו בפיזור של עשרות שנים וחקרו יותר מאלף מקרים פרטניים. הם מצאו תיעוד לפטירתם של כ-95% מהילדים, ובאשר לנותרים ברוב המקרה מדובר על מקרים שההורים התבשרו על פטירתם, אלא שהתיעוד לה לא נשמר לאורך עשרות השנים שחלפו עד לחקירה – תופעה מוכרת לכל חוקר היסטוריה.

כל הטענות התגלו כקונספירציות

ספק אם יש פרשה היסטורית בתולדות מדינת ישראל שנחקרה באופן כה מקיף כמו פרשת ילדי תימן, וכל החקירות הסתיימו באותה המסקנה: הילדים נפטרו ולא נחטפו.

בניגוד לטענות נפוצות בנוגע להסתרה, מאז שנת 2016 חומרי הארכיון הקשורים לפרשה חשופים לציבור באופן חסר תקדים ומאפשרים בדיקה חוזרת של עבודת ועדות החקירה. יותר מכך, התיעוד הארכיוני הנרחב שאספו ועדות החקירה מאפשר "לשחזר" את פעולתן, ולאתר תיעוד בנוגע לילדים שהורים לא פנו לוועדות החקירה, כפי שכבר נעשה בפועל על ידי הכותב ושותפיו בנוגע לכעשרים מקרים.

בהתחשב בכל אלה, הטענות לחטיפות הילדים כיום, כפי שאפשר להיווכח בקלות בשיחה קצרה עם מי מהטוענים, מתגלות מהר מאוד כתיאוריית קונספירציה. לפי תיאוריה זו, לא רק שהתקיימו רשת קושרים שחטפה ילדים בזדון וזייפה את התיעוד לפטירתם וסביבה ארגונית וחברתית שהעלימה עין מפעולתה, אלא שבמשך עשרות השנים ועד היום מתקיימת קונספירציה מקיפה, הכוללת את כל גופי החקירה שפעלו לאורך השנים ואת עובדי הארכיונים בימים אלו, שהתגייסו על מנת להסתיר את הראיות לחטיפה.

כמו כל תיאוריית קונספירציה, גם תיאוריה זו לוקה בהנחת המבוקש, כשלים לוגיים, סתירות פנימיות ואי־סבירות קיצונית. לפי טועני החטיפות, אותה רשת קונספירטיבית כל יכולה, לא דאגה לייצר תיעוד מלא ומדוייק עבור כל הילדים שחטפה, והתרשלה עד כדי משלוח צווי גיוס להוריהם הביולוגיים של ילדים חטופים. איש מהמעורבים בה לא התחרט לאורך השנים על מעשיו והתוודה.

המשפחות הפכו לקורבן ועוברות כעת טרגדיה שנייה

אם כן, מדוע הפכה האמונה בחטיפת ילדי תימן לנפוצה כל כך? סדרה של פעילים וגופים, מחרדים נטורי־קרתא והרב כהנא, דרך עוזי משולם ועד לארגונים המזוהים עם השמאל, פעלו במרץ מאז שנות ה-80 במטרה להפיץ את טענות החטיפה.

אלא שגם פעולה זו לא הייתה זוכה לכזאת הצלחה לולא הטיפול התקשורתי בפרשה, שלוקה בשטחיות, דיווח לא אחראי של טענות לא בדוקות גם כאשר הן סותרות את העובדות ומציגות תמונה חלקית במקרה הטוב, והעדפת הסנסציה המרעישה על פני האמת האפורה.

הקורבן האמיתי בפרשה הן המשפחות. משפחות אלה עברו טרגדיה של פטירת ילד בשנים הראשונות לאחר עלייתן. הן נשאבות בהדרגה, לעיתים רק בדור האחים או האחיינים, אל טרגדיה נוספת, אל שביב האמונה הנואשת שהילד לא נפטר אלא נחטף וחי אי שם. מספר המשפחות המטילות ספק בפטירת ילדיהן צמח מעשרות בודדות עד שנות ה-60 ליותר מ-300 עם פתיחת החקירה הראשונה, כ-700 בשנות ה-80, כאלף בשנות ה-90, וכיום הוא עבר כבר את האלפיים. טענות החטיפה מציעות להן שביב תקווה, אבל שוללות מהן את ההשלמה עם האמת גם כאשר היא מונחת בפניהן. את מחיר העוינות הבין־עדתית ואובדן האמון במערכת המתעוררות כתוצאה מהאמונה בכך שילדים נחטפו בזדון על רקע גזעני משלמת החברה הישראלית כולה.  

אבשלום בן צבי, בעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל, חוקר את פרשת ילדי תימן, שותף לאתר "פרשת ילדי תימן – מרכז המידע" וכותב את יומן הרשת "עמדת תצפית".