"אין ריפוי בעולם אלא כאשר מסתכלים פנים בפנים" (ספר הזוהר).
אני מאמין שרבים בחברה הישראלית היו רוצים בדו קיום ושותפות בין יהודים וערבים. לאחרונה היו גם מספר אירועים שהיוו נצנוצים של תקווה לקרבה כזו: ביום העצמאות אחד ממדליקי המשואות היה מאהר איברהים, אח אחראי במחלקת קורונה שליווה את רגעיו האחרונים של חולה יהודי תוך שהוא קורא עמו שמע ישראל. גם נאומו של מנסור עבאס, בו הושיט יד בשם הציבור הערבי בקריאה לחיים משותפות, סובלנות והקשבה לאחר יכול להוות ניצוץ של תקווה. אך לנוכח תופעות אלו ישנן גם תופעות הפוכות וקשות: אלימות קשה כנגד ראשי ישיבת יפו, אלימות נגדית שבאה בעקבותיה, וגלי ביקורת וחשדנות למול כנות כוונותיו של ח"כ מנסור עבאס.
מתוך המציאות הזו, ומבלי להיכנס כלל לשאלות הפוליטיות המעשיות והמורכבות, אני רוצה לעורר את הצורך במנהיגים יהודיים שיפנו אל הציבור הערבי בהארת פנים, בשפה של שפע, ובקריאה ליצור יחד מציאות חדשה ולבנות עתיד שיש בו מקום לכולנו. לא לתת לצדדים הקיצוניים להסית את הציבורים האחד כנגד השני, אלא לעשות כל מה שאפשר על מנת לחזק את הצדדים החיוביים ולהביא למציאות טובה יותר.
עבור רבים, הקושי להושיט יד כלפי הצד האחר נובע מחילוקי דעות עמוקים שקיימים בינינו, ומהביקורת שיש לכל ציבור על הציבור השני. אולם, מי שיחכה למציאות מושלמת, בלי בעיות ובלי מה לבקר, יחכה לנצח. צריך להתחיל הפוך, כפי שאומר פתגם יפה שלמדתי בכנס בין-דתי בו השתתפתי בירדן "Connection before correction" ("חיבור לפני תיקון"). כאשר יש בין הצדדים קשר במקום ניכור, ניתן להצמיח שינויים.
בנוסף, אני מרגיש שאצל רבים מאיתנו קיימת תחושה שאין באמת "פרטנר" בצד השני, ולכן יש נטייה להתייחס לנאומים כמו אלו של מנסור עבאס בציניות, כמילים הבאות רק מן השפה ולחוץ ונועדו לאוזניים יהודיות בלבד על מנת לקדם אינטרסים פוליטיים. אך מתוך שנים של היכרות עם המגזר הערבי אני יכול להעיד על האותנטיות של החום והרצון להשתלבות ולקשר עם הציבור היהודי. לשם הדוגמא, אשתף כאן את חוויותיי מביקור בשלושה בתי ספר ערביים במקומות שונים בארץ.
לפני כחודש ביקרתי בתיכון המקיף של כפר קאסם, מעוז של רע"ם וערש הולדתה של התנועה. באותו יום, חולקו שם תעודות הוקרה לתלמידים שהתנדבו בפעילויות חסד שונות בתקופת הקורונה. התלמידים התרגשו מאוד מכך שרב מגיע לבקר, וכל אחד ואחד ממקבלי התעודות הצטלמו איתי. שוחחתי עם מנהל בית הספר, ידידי השייח איאד עאמר, על הבעיה של אלימות על רקע דתי. איאד, שהוא גם האימאם של כפר קאסם, סיפר לי בין היתר על הדרשה שנשא במסגד אחרי הרצח של אסתר הורגן ז"ל. כאימאם של כפר קאסם, הוא גינה בחריפות את הרצח והצהיר בפני המאמינים שלא יתכן להעלות על הדעת שמעשה מתועב כזה יכול להיות הרצון של אלוהים. בכך הוא ממשיך דרכו של רבו, השייח עבדאללה נמיר דרוויש ז"ל, מייסד התנועה האיסלמית בישראל, שהיה מגנה בפומבי פיגועים.
לפני פרוץ הקורונה ביקרתי בתיכון המקיף של רהט, בית ספר הגדול ביותר של המגזר הערבי בדרום בו לומדים מעל לאלף תלמידים. בהובלת ידידי, שיח' ג'מאל אלעוברה, התקיים בבית ספר "יום סובלנות" בו הגיעו אנשי דת מארבע ה"דתות האברהמיות" [יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים] , ונכנסו יחד לכל אחת מכיתות בית הספר על מנת לדבר בשם הדת בגנותה של אלימות, ולשוחח עם התלמידים על כבוד הדדי בין הדתות. מנהל בית הספר פנה אל תלמידי השמינית ואמר להם שלדעתו מה שקובע בעיני האלוהים אינו לאיזה מהדתות אתה שייך אלא בעיקר איך אתה בוחר לחיות ולהתנהג. בסוף האירוע שתלנו יחד עץ זית ענק בפתח בית הספר. כיבדו אותי לקבוע את השלט ליד העץ, אולם כאשר קמתי התנגשתי בענף, ונחבלתי קלות בראשי. "אוי", אמר בצחוק שייח ג'מאל, "יגידו עליך 'תראה מה קורה כאשר נוסעים לעיר של ערבים!".
בהזדמנות אחרת ביקרתי בבית ספר ערבי בכפר ראמה בגליל. נכנסתי לכיתה ושאלתי את הילדים אם יש להם תשובה לשאלה שמטרידה אותי זמן רב: מדינת ישראל היא מקום קטן מאוד. מכל בחינה שהיא – מספר הנפגעים, גודל השטח שבמחלוקת, החשיבות הגיאוגרפית – הסכסוך הישראלי־ערבי הוא סכסוך לא משמעותי במיוחד. מדוע עיני כל העולם נשואות לפינה הקטנה הזו במזרח התיכון, ששִטחהּ על הגלובוס אפילו אינו גדול מספיק כדי לכתוב עליו את שמהּ?
הילדים ענו לי בקלות: "כולם יודעים שכאן הכול התחיל".
אכן, הדתות האברהמיות, ששואבות השראה מהדברים שקרו ממש כאן לפני למעלה משלושת אלפים שנה, מקיפות היום את רוב אוכלוסיית העולם. הילדים מכפר ראמה דיברו על מה שהיה, אך לדעתי יש להשלים את מחשבתם באשר למה שיהיה: במקום שבו הכול התחיל בעבר, חייבים למצוא את הדרך להתמודד עם האתגרים של הווה.
אני מאמין שיש פרטנרים בצד הערבי ובצד היהודי שמאמינים שלמרות השוני וחילוקי הדעות בינינו, ניתן לבנות דרך לחיות יחד באחווה וכבוד הדדי. אבל אנו צריכים עוד רבים, רבים מאד. בוא תצטרף!
הרב ד"ר יעקב נגן הוא ראש בית מדרש ישראל והאנושות מבית רשת אור תורה סטון.