התגובות הקשות שהופנו כלפי חברי הכנסת שביקשו לבחון שוב את הצעת החוק נגד אלימות כלכלית מצביעה על נרטיב שאימצנו לעצמנו כחברה. לעולם יהיה זה הגבר אלים, המתעלל, הפוגע- אישה יכולה להיות רק הקורבן. המציאות איננה כזו ולכן ראוי שהחוק יהיה קצת יותר מאוזן ויותקנו בו החורים.
בדברי הפתיחה להצעת החוק נכתב "דוגמאות לאלימות כלכלית: גבר המסרב שאשתו תחזיק פנקס שיקים". בהמשך נכתבה דוגמא נוספת: "גבר השולל מאשתו כל אפשרות לקבל החלטה בנוגע לכספים שהאישה עצמה השתכרה ונדרשת להעבירם לחשבון שלגבר יש שליטה בלעדית עליו".
בהמשך, ולמען העמידה בתנאים המשפטיים, החוק מדבר על "בן\בת הזוג". אבל אחרי הקדמה כזו לחוק, יש למישהו ספק למי הוא מכוון? השרה לשיוויון חברתי מירב הכהן, התראיינה אמש על הצעת החוק, והסבירה בהתלהבות כי כל תכליתו היא אחת: "להגן על נשים מפני הגבר האלים". שוב, גם השרה שהייתה שותפה לניסוח החוק קובעת מראש כי מדובר בחוק מגדרי, הנוטה לצד אחד ומאשים מראש את הצד השני.
האם לדעתכם אין סיכוי שהאלימות הכלכלית אינה יכולה לבוא גם מצד האישה? גם אם לא מדובר באחוזים גבוהים, מדוע יוזמי החוק מתעלמים מהם? כמה מכם מכירים חבר או אפילו בן משפחה שחש שאשתו מוציאה כספים רבים על בגדים ובילויים ובמקביל מסבירה לו שהמינוי שהוא רוצה לעשות עם הילד למכבי הוא מיותר ובזבוז? כמה מכם מכירים גבר גרוש שחי מהיד לכיס, ולהיפך, שלא פעם מוצא את עצמו מנהל משפטי סרק בבית המשפט לענייני משפחה או בהוצאה לפועל? האם תביעות הסרק ייחשבו גם הן כאלימות כלכלית? הרי עורך דין עולה כסף, משפט לוקח זמן. לא פעם גברים גרושים מעדיפים לשלם או להגיע לפשרה כספית רק כדי להמשיך לחיות בשקט לא בהכרח כי מגיע כסף לצד השני. מדוע אם כן מכל אלה מתעלמים מי שהציעו את החוק?
הגישה הראשונית לחוק חיובית, יש למנוע אלימות, כל אלימות, נפשית, פיזית וכלכלית. אולם יש לצאת נגדה כשהיא באה מצד הן מצד הגבר והן מצד האישה. חוק צריך להיות שיוויני, חוק צריך שיתייחס למציאות. העובדות הן שמישהו החליט שהרוע הוא נחלת הגבר בלבד ועל כן צריך לגבש כנגדו מדיניות. יש גם גברים שסובלים מאלימות כלכלית, היא באה לידי ביטוי באופנים שונים וגם לגברים האלה דרושה הגנה מבית המחוקקים.
כרמי יוגב, גרוש, יועץ תקשורת ואסטרטגיה בזליגר-שומרון.