חוסר האונים של הפוסקים בימינו: תגובה לרבנית מלכה פיוטרקובסקי

ריבוי המקרים בהם רבנים ורבניות כותבים מאמרים הלכתיים אך מסייגים כי "זה לא פסק הלכה", מרמז על בעיה שורשית בתקופה הנוכחית. הבעיה היא שאין בכוחנו לגשר על הפער הגדל בין העולם שלנו ובין התורה. הרב אברהם סתיו טוען כי עלינו לעסוק בכך

הרב אברהם סתיו 18/10/20 17:31 ל בתשרי התשפא

חוסר האונים של הפוסקים בימינו: תגובה לרבנית מלכה פיוטרקובסקי
הרב אברהם סתיו, צילום: מרים צחי

מה אני חושב על נייר-העמדה של הרב בני לאו בנושא זוגיות חד-מינית? ומה עם דבריה של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי בעניין מגע-של-חיבה בין בני-זוג נשואים כשהאישה נדה?

ובכן, עזבו שנייה את התכנים, בואו נדבר על הז'אנר. מהו בכלל הז'אנר (סוגה, בעברית) שבו נכתבו שני המסמכים הללו?

המשותף לשני המסמכים, כמו למסמכים אחרים שהסעירו את המגזר בעבר, הוא שלא מדובר בפסקי-הלכה. "המסמך אינו 'ספר הלכה'", כותב הרב בני לאו בפתח דבריו, וגם הרבנית פיוטרקובסקי מדגישה שהיא "לא פוסקת הלכה בנושא". שזה אמור להדליק לנו איזו נורה, שהרי שני המחברים כבר הוציאו מתחת ידם כמה פסקי-הלכה, אז מה בעצם קורה כאן?

והתשובה היא שיש ז'אנר כזה, נקרא לו 'פובליציסטיקה תורנית', שבו הכותב לא אומר מהי ההלכה, אלא מה הוא היה רוצה שתהיה ההלכה. הז'אנר הזה לא התחיל היום; אנחנו מכירים אותו כבר מן הגמרא. "אי איישר חילי אבטליניה [=אם היה כוחי חזק הייתי מבטל אותו]", אמר האמורא שמואל על תקנת הפרוזבול של הלל, והותיר דורות של פרשנים במבוכה: ועכשיו, כשכוחך אינו חזק, מה אתה חושב? "אילו היה מי שיתמנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בחול המועד", אומר רבי אבא בר ממל. ושוב עולה השאלה: ועכשיו כשאין מי שיתמנה אתך? אתה עדיין מתיר? ואם לא, למה לספר לנו את זה?

וחשוב להבין שהז'אנר הזה נובע, ומתודלק, מתחושה של חוסר-אונים.

שמעתי ממורי הרב יובל שרלו ששאל את הרב יהודה ברנדס, איך זה שאצל התנאים כמעט לא מצאנו התמרמרות על דיני התורה. נכון שיש מדרש אחד שמדבר על בעיית הממזרים, אבל זהו פחות או יותר, מדרש אחד במאות שנים של יצירה, לא מתקרב בכלל למה שאנחנו רואים סביבנו היום. ההסבר של הרב ברנדס לתופעה היה מאלף: חכמים לא התבכיינו על ההלכה משום שהם יכלו פשוט לשנות אותה. כשמשהו היה נראה בעיניהם בלתי-אפשרי בעליל, הם היו דורשים מחדש את התורה ומנסחים מחדש את ההלכה עצמה. אבל מי שאין לו כוח לשנות, מי שלא "איישר חייליה", נאלץ להתלונן.

כוח הפסיקה של רב במדינת ישראל כיום הוא אפסי. מלבד, אולי, הרב אליעזר מלמד, כל מה שרב יכול לעשות בימינו זה לבחור באיזה מקום בסקאלה ההלכתית הקיימת הוא רוצה לעמוד. המחשבה לשנות משהו, ולו הקטן ביותר, במסורת ההלכתית עצמה – היא כמעט מופרכת. יותר מזה: אנשי-ההלכה ה'ליברלים' נמצאים בתחתית שרשרת המזון. אין להם, מאז הסתלקותם של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל והרב נחום רבינוביץ' זצ"ל, דמויות כרוחם שמוכרות על ידי הכל כגדולי הדור; וכיוון שהם נמצאים ממילא בצד ה'שמאלי' של המפה, אין להם מישהו אחר בשכנותם לפנות אליו (לשם השוואה: מי שנמנה על בית המדרש של מרכז-הרב ובנותיה, יכול תמיד לנטות בשעת הצורך לרבנים ליברליים או שמרנים יותר).

חוסר אונים הוא מצב לא פשוט עבור איש הלכה, ובצר לו הוא פונה, כמו האמוראים לפניו, אל הפובליציסטיקה. הוא מסיר לרגע את כובעו הרבני המחויב ללשון החוק וכותב מה היה אילו.
זה משחק קצת מסוכן; להיות רב ופובליציסט. כי אפילו הכותב עצמו, קל וחומר הקוראים, עשויים להתבלבל לרגעים ולהחליף בין המצוי לרצוי, בין משאלת לב להלכה פסוקה.

אבל זה לא פחות מסוכן להתעלם מן הפובליציסט שבך. וירמיה ויחזקאל השמיטו את כינויי השבח של הקב"ה מתפילתם משום שידעו שצריך לתת מקום גם לפובליציסט, או במקרה הזה למשורר או לסופר, גם אם במבחן התאולוגיה הצרופה של אנשי כנסת הגדולה אין מקום להשמטות כאלו (מתנצל אם ההרמז אינו מובן, ראו גמרא יומא סט ע"ב). גם להיות נביא זה עניין קצת מסוכן, לימדו חז"ל, כי לפעמים אפשר לשכוח כבודו של מי באים לתבוע: את כבוד האב או כבוד הבן?

ומה שאני שומע מבין כל הסערות האחרונות זו זעקה גדולה לתיקון, לגישור על הפער הגדול מדי בין ההלכה והעולם, פער שהולך ומתרחב מאז גלתה הסנהדרין, אך הכאב שלו מורגש יותר דווקא מאז שהתחלנו לחזור.

לא אכתוב כאן את דעתי ההלכתית על המסמכים הללו, כי אני לא חושב שזה העניין. העניין בעיניי הוא החוסר שאותו הם משקפים, השאלה שאותה הם שואלים.

"זה מאד עצוב מה שאתה כותב," אומרת לי אשתי שקוראת עכשיו את המילים הללו מעבר לכתפי.
"מאד," אני משיב, "אבל הגיע הזמן לדבר על זה".

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר