ביום שישי האחרון הצטרפתי לסיור של 'שוברים שתיקה', בחברון. זו הפעם השלישית שאני משתתף בסיורים של ארגון השמאל. מרבית הסיור מספר את הסיפור של מה שהם קוראים לו "הטרנספר השקט", תוך כדי אמירה חד משמעית שהאופן בו מתנהל צה"ל, ופועלים אנשי היישוב כלפי הערבים, הוא דבר שיש לחברה האזרחית אחריות עליו.
להיות תושב קריית ארבע-חברון בסיור כזה, הוא משהו לא פשוט. אז למה אני ממשיך לחזור, ולראות את עיר האבות מבעד עיניהם של הבנים הסוררים? הרי מהות הארגון היא פחד, חוסר מוכנות לשאת באחריות למעשיהם ואז להלשין על הצבא, שהם נטלו חלק במעשים שלו. אולי זה בגלל שאני רואה את החיילים ששומרים עליי בנוכחותם מדי שבת, בעודי יורד למערת המכפלה. אולי זה כי אני מבין שנוכחות הצבא רעה גם למי שתומך בארץ ישראל השלמה. אני כזה, אני מאמין בכל ליבי בארץ ישראל השלמה, אך הצורך שלנו בחיילים, באמצע הארץ - הוא אבסורד.
אבל לא באתי לדבר על חוסר המוסריות של הנוכחות של צה"ל באיו"ש, גם לא על זה שהוא הפך לכוח שיטור(מה שמכשיר את הפינויים שהוא עושה בעת הצורך); גם לא על כך שעצם נוכחות צה"ל שם מקבעת את הגבול שלנו, כי הרי מקום הצבא הוא מקום הגבול; באתי לדבר על היחס של היישוב היהודי בחברון אל הסיורים הללו.
הסיורים של שוברים שתיקה משמיצים את צה"ל ואת המתנחלים פעם אחר פעם, מדי שבוע, בקרב עשרות אנשים מהארץ ומהעולם.
לפני שבע שנים, החליט נועם פדרמן, תושב חברון, לעשות מעשה. הוא הגיע לנקודת ציון חשובה בסיור - קברו של ברוך גולדשטיין. פדרמן החל לצעוק, לגדף, לקרוא בקולי קולות, לטעון טענות שווא כנגד המדריך, ולא נתן לו לדבר.
כפי שכתבתי פה בשבוע שעבר, השמאל מייחס חשיבות רבה לטבח גולדשטיין, ושוברים שתיקה רצו לציין זאת בסיורים מיוחדים לציון הטבח.
בשבוע שעבר הצליחו ביישוב היהודי למנוע מהסיור לצאת, כך שהשבוע הגיעו כ-250 אנשים בסיור אחד מרוכז. לחמשת האוטובוסים חיכו פעילים מטעם היישוב היהודי, שחילקו פלאיירים, שעליהם התנוסס הכיתוב: "חבר'ה תתעוררו! צאו מהסרט! אל תקנו את כל מה שמנסים למכור לכם!".
אז כן, ברור שאין איש שתומך ומקבל את דברי 'שוברים שתיקה' כפי שהם, איש בחברון אינו מסכים איתם, אך עדיין ההתנהלות החדשה ביחס לארגון השמאל, מלמד הרבה. ראשית, הוא מלמד על הבנה של אופי הסיורים. חלק ניכר מהאנשים שמגיעים לסיורים של שוברים שתיקה מגיעים כדי להכיר את העיר, ולא בכדי הארגון משתדל לעבור גם במערת המכפלה. שנית, הוא מלמד על כך שבחברון הבינו שהקרב הוא על התודעה. בסיור בו משמיצים את המתנחלים על התנהגותם, טוענים בעצם שהם פראי אדם, אין צורך להצדיק את הטענות.
אך עדיין, את הגישה החדשה יש לפתח. שורה של סיסמאות, פופקורן שמחולק על ידי ילדי חברון, יחס מקבל ומכיל עדיין לא ישנו את המציאות שמתוארת בפני מי שעובר סיור של שמונה שעות בו מקבלים תמונה מסוימת. או כמו שאמר המדריך בהלצה, "זהו, חילקו לכם פופקורן אפשר לשכוח את כל מה שדיברנו עליו היום".
כדי להתמודד עם שוברים שתיקה, צריך לשבור שתיקה. לא רק להתנגד לכך שהם ידברו, אלא להפריך את הטענות שלהם. אבל בשביל זה - צריך לדעת מה הם אומרים. צריך, אפילו, להצטרף לסיור, לשמוע מה הם אומרים. אם הטענות נכונות, אז לדעת איך להצדיק אותן - אם הן מוצדקות. אם הן מוטעות - להפריך אותן. אדרבא, להוציא סיורים מטעם היישוב היהודי שידבר בדיוק על אותם דברים, שיסביר את אותם מקרים מזווית ראייה אחרת.
הכותב הוא כתב בעיתון 'שביעי' ובעל הבלוג 'קצת על הרבה'.
הרשמים המלאים מהסיור יפורסמו בבלוג בסוף השבוע