לפתוח חדשות ולשמוע שביהמ"ש הרשיע אדם ושבגין כך הוא נשלח למאסר למספר שנים - זה דבר שלנצח יגרום לי להרגיש צביטה בבטן, ללא כל קשר לזהותו של אותו מורשע. אין לנו לשמוח בנפול אויבנו, קל וחומר שאין לשמוח בנפול אדם שאין כל סיבה לסווגו כאויב; אך מעבר ל-'אי-שמחה', מבחינתי, לפחות, שמיעה על אדם, כל אדם, שנפל - גורמת פשוט לדכדוך; במקרים מסוימים, אולי, אף להזדהות. המחשבה על ילדיו, אשתו, הוריו, ידידו, כל הסובבים אותו, של אותו מורשע, שאותם לא יזכה לראות למשך זמן ממושך כל כך, ואולי יותר מכך - שכאשר כן יזכה לראות אותם, בוודאי ירגיש בושה כה גדולה - המחשבה הזו מטרידה אותי וגורמת לי לחוסר-נוחות, כל פעם שאני שומע מחדש על אדם שצפוי להיכלא מאחורי סורג ובריח. זה לא שאני חושב שצריך 'לוותר' בגלל חוסר-הנעימות הזו - הרי כבר אמרו חכמינו ש-'המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים' - אלא שעצם הסיטואציה הזו, בעיני, איננה נוחה, ולוואי שאת אותו עיוות בבטן שאני חש לשמע ידיעות שליליות שכאלו - לא אחוש יותר. אין כוונתי בתפילה/תקווה זו שאהפוך לחירש, או לקהה-חושים, אלא שפשוט לא יהיו יותר כאלו שנגזר דינם להאסר.
אך לא בדמיונות והזיות שווא עסקינן, וכנראה שהתחושה הרעה הזו עוד תשוב אליי, במוקדם או במאוחר.
לצערי, חוויתי את התחושה הזו פעם נוספת אך לאחרונה. היא שבה אליי, ואף ביתר-שאת, כשפתחתי בשבוע שעבר את החדשות ושמעתי שאורי לופוליאנסקי, ראש-עיריית ירושלים לשעבר, שהורשע בלקיחת שוחד במסגרת פרשת הולילנד, נידון לשש שנות מאסר.
הצביטה בבטן הרגישה יותר כמו בעיטה. ישר לצלעות. האמת היא, שאני לא בטוח שהתאוששתי ממנה עדיין. האם יכול להיות שאורי לופוליאנסקי, אותו אדם שעומד בראש ארגון חסד מהגדולים בישראל, ואולי בעולם, ושעשה דברים חיוביים כה-רבים למען תושבי ירושלים, ולמען כולנו - האם יכול להיות שהוא לקח שוחד? האם יכול להיות שבקרוב נראה גם אותו נכנס בשערי כלא מעשיהו? האם ייתכן שאף את תמונתו-שלו נראה בעמודי העיתונים הראשיים, כשלגופו המדים הכתומים? הייתכן כדבר הזה?
קשה להאמין. קשה להשלים.
אך עם זאת, נראה שאכן כך היה. ואם אכן כך היה, אז גם מן הראוי שיוטל עונש.
עד כאן, אם אינני טועה, לא קיים ויכוח או מחלוקת או חוסר-הסכמה בציבור בנוגע לסוגיה. אין מי שסובר, שביהמ"ש שגה לחלוטין בדבריו. במילים אחרות, מוסכם על כולם שאורי לופוליאנסקי אכן לקח שוחד, ועליו להיענש על כך.
ועם זאת, למרות שהעובדות נהירות לכל, הדיון הציבורי בהקשר של לופוליאנסקי לא סב סביב מעשיו של לופוליאנסקי, סביב הקביעה שהוא ניצל את מעמדו הרם ואת אמון הציבור בו באופן פסול; באופן המהווה גניבת-דעת הציבור. הדיון הציבורי בהקשר של לופוליאנסקי לא מתעסק בכך שאיש ציבור פעל בצורה מושחתת המביאה לקרע בין העם לבין נבחריו.
הדיון הציבורי אף לא עוסק בחילול-ה' שנגרם מהאירוע הזה, ומכך שגם אם השוחד נלקח למטרות "מצווה" - מדובר, בלי צל של ספק, ב-"מצווה הבאה בעבירה", שאיננה טובה יותר מאשר סתם עבירה. ואולי היא אפילו גרועה יותר. בכל אופן, לא שם נמצא הדיון.
במקום זאת, הדיון מתרכז, רובו ככולו, בשאלה האם העונש שהוטל על לופוליאנסקי - שש שנות מאסר, כאמור - הוא מוגזם, או לא. אם לדייק, הדיון הוא בנוגע לשאלה האם העונש שהוטל הוא מוגזם מאוד, או סתם מוגזם.
וכך, כותרות העיתונים ואתרי החדשות בימים האחרונים כללו בעיקר כותרות דוגמת "שש שנים?! הכיצד?!"; "חוסר שכל ישר ועיוורון!"; "גזר דין לא צודק!"; "תדהמה"; ניתן היה אף למצוא עצומה הקוראת להפחתת העונש.
הדיון על לופוליאנסקי עצמו ועל מעשיו - נדמה שהעדפנו להתעלם ממנו באלגנטיות.
שלא יובן לא נכון: שאלת מידתיות העונש וחומרתו - חשובה, ואינני, חלילה, מזלזל בה. אך עם כל הכבוד, היא איננה המרכז כאן. ואם נהפוך אותה למרכז, נפספס את העניין העיקר בסוגיה.
"חסיד - מי שאיננו עושה טפל לעיקר ועיקר לטפל", אומר הר' מקוצק. "טפל" ו-"עיקר" הם מושגים יחסיים. שש שנות מאסר, ועוד לנבחר ציבור - הן, בפני עצמן, בהחלט 'עיקר'. אך שש שנות מאסר כעונש לנבחר ציבור על לקיחת שוחד - או-אז, בהקשר שכזה, הופכות שש-השנים לטפל, ואת מקומו של העיקר לוקח מעשה השוחד.
"לא תקח שוחד כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים", נאמר בספר דברים. מן הראוי שנתעסק, תחילה, בדרכים להביא להשבת אמון הציבור בנבחריו, בעקבות מעשים דוגמת אלו שביצע אורי לופוליאנסקי ויתר המורשעים בפרשת הולילנד. לאחר מכן נתרכז ביתר השאלות.
הכותב הוא חבר ארגון אמונת חכמים