השבוע פנו אלי מדריכים מאחד מסניפי בני עקיבא במחוז שלי, עם תלונות על הקומונרית. הם התלוננו שהקומונרית לא עושה את עבודתה. הקשבתי, והשתדלתי להתייחס.
במקביל, פנו אלי חניכים להתלונן על המדריכים שלהם. וכנראה שמאחורי הגב שלי, גם יש מי שמתלונן עלי.
למה? כי זו תרבות שרכשנו לנו, לצאת מנקודת הנחה שהמנהיג של המערכת הוא הטועה, הוא הבעיה ועליו לשלם את המחיר. גם ברמה הלאומית אנחנו פוגשים את אותו מנהג מגונה, כל פעם שמתרחשת תקלה ברמה זו או אחרת- מתיישבים העיתונאים הנועזים מאחורי כוס הקפה המהבילה עם הסיגר ביד והכסא המסתובב- ובוחרים את מי להעלות על המוקד. ואנחנו, האנשים שקוראים את העיתונים, מדמיינים איך במערכת דנים בשאלה אחת בלבד:
"איזה מנהיג נתלה הפעם בכיכר העיר?"
*
רש"י על הפרשה, בהערה קטנה, כמעט שולית, מאיר את הדברים באור אחר:
"אשר נשיא יחטא" - לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו"
ואם נדייק ברש"י, נשים לב שהוא לא 'מפרגן' לנשיא שנותן לב להביא כפרה על שגגתו. הפירגון מגיע דווקא לדור שלו, לקהל, לצאן מרעיתו של המנהיג.
אלא שמכאן נלמד גם הפוך. כאשר יש נשיא שלא יודע לתת לב להביא כפרה על שגגתו, אני סבור שאין להאשים רק אותו, אלא חייבים להאשים גם את הקהל שלו.
או בתרגום פשוט: עיתונאי קטן, לפני שאתה תולה את המנהיג בכיכר העיר, בוא, קח אחריות. אם המנהיג טעה- הטעות היא גם שלך. אם הנשיא עושה פאדיחה- הפאדיחה היא של כל העם, של הקהל כולו.
*
זו תרבות שלימה שצריכה להשתנות. זה לא יקרה ביום אחד, אבל יום אחד יבואו אלי מדריכים ויספרו לי שהקומונרית לא עובדת מספיק טוב, ולכן- הם תוהים לעצמם איפה הם טעו. לא כי היא נקייה מאשמה, אלא כי לקיחת אחריות היא דרך חיים, והתחמקות מאחריות- זו הדרך הכי בטוחה לבזבז את החיים על תלונות חסרות תועלת.