בדור שלנו הכל "בכאילו". הכל וירטואלי וסינתטי, העתק של תחליף של המקור. יש לנו כאילו-כסף בבנק, וכאילו-אוכל במקרר, וכאילו-חברים בפייסבוק. ועכשיו יש לנו גם מלחמות בכאילו.
פעם, מלחמה היתה עסק רציני. עם היה יוצא לשדה הקרב כשהוא יודע היטב לקראת מה הוא צועד. להרוג או להיהרג. גורלן של אומות היה מונח על כף המאזניים. כל חייל ידע שבמלחמה כמו במלחמה - אין פשרות, ואין משחקים; השמד את האויב, או שהוא ישמיד אותך, יכבוש את עריך וישעבד את בנותיך. לא מדובר באיזה טורניר ספורט שמטרתו לצבור נקודות, אלא בקרב לחיים ולמוות על כל היקר והקדוש לאדם.
היום, לעומת זאת, אין לנו מלחמות אמיתיות, אלא חיקוי של מלחמות. משחק סימולציה שמדמה מלחמה, ולמעשה משרת מטרות אחרות לגמרי.
קודם כל, המטרה שלנו היא לא לנצח, חס ושלום; כלל ראשון הוא, שבמלחמה אין מנצחים. לא, המטרה היא "לאותת" ליריב, "לשדר" לו, "להעביר לו מסר". לא לנצח אותו, ובטח לא להשמיד אותו. הרי אם נשמיד את הנהגתו של האויב, נגד מי נשחק בפעם הבאה? אל מי נוכל לבוא בהאשמות כשיירו עלינו? כמו על לוח שחמט, המשחק מסתיים תמיד לפני שהמלך נופל. על המלך של האויב חייבים לשמור. הוא הפרטנר של השלב שאחרי המלחמה. כל מה שמותר לעשות הוא להפיל לו חלק מהכלים, שיבין שאנחנו שחקנים רציניים.
ואם מדברים על הפלת כלים, גם בזה יש כללים ידועים, שהשמירה עליהם חשובה יותר מתוצאות הלחימה, בבחינת "לא חשוב מי מנצח, העיקר לשחק - ולהפסיד - בכבוד". במלחמות אמיתיות בעבר, כשעם ידע שגורלו מוטל על הכף, לא היו כללים; הכלל היחיד היה, לעשות כל מה שצריך כדי לנצח. אם צריך, מטילים מצור על האויב, וממיתים אותו ברעב ובצמא ובמיתת תחלואים (כלשון הספרי שופטים ד); אם צריך, הורגים בשעת הלחימה גם נשים וטף; אם צריך, מחריבים את עריו ושורפים אותן עד היסוד. לא נעים? האפשרות האחרת היא שזה מה שהאויב יעשה לך. וזה כבר הרבה פחות נעים.
אבל בכאילו-מלחמה שלנו, לעומת זאת, צריך להתנהל כאילו מדובר באיזה טורניר אבירים בחצר המלך ארתור, או בדו-קרב של כבוד בפריז של המאה ה-18. זה שהאויב יורה עלינו טילים בלי אבחנה, זה לא משנה; זה שהוא הורג נשים וילדים, לא חשוב בכלל. אנחנו נשחק אך ורק לפי הכללים. נמשיך לספק לו חשמל, ולאפשר לו להעביר סחורות, מצרכים ו"סיוע הומניטרי"; נשמור על מידתיות הולמת בתגובותינו; וחשוב מכל - ניזהר ונישמר לבל נפגע חלילה ב"אזרחים חפים מפשע", ובפרט בילדים קטנים. כי המשחק היום לא מוכרע לפי מספר ההרוגים של כל אחד מהצדדים; הוא מוכרע לפי מספר התמונות של ילדים הרוגים, שכל צד מצליח להעלות לתקשורת.
וזה מביא אותנו לכלל החשוב הבא: התקשורת היא העיקר. כמו בכל משחק רציני, גם במשחק הכאילו-מלחמה יש סיקור תקשורתי נרחב ומפורט. אבל לא מדובר סתם בתיעוד יבש, אלא בשדה קרב משמעותי לא פחות מזה האמיתי, ואולי אף יותר; מצלמה אחת בזמן ובמקום הנכון יכולה להכריע מלחמה יותר מאלף רובים. לכן חשוב לשחק לפי הכללים של התקשורת, ולהופיע כמה שיותר פוטוגניים ועוברי מסך, אחרת ידיחו אותנו משלב הגמר. בשתי מלים: משחקי הרעב. חלק ג', למי שלא קרא. פאנם זה כאן.
אז עם כל הכללים והחוקים האלה, אל תצפו לאיזה שינוי בעקבות הכאילו-מלחמה הנוכחית. נראה קצת פיצוצים, קצת רעש, "מחזות קשים" פה ושם - עד שקברניטי המשחק יחליטו להפסיק את הסיבוב הנוכחי, יכריזו על הפסקת אש, וכל צד יחזור לביתו כדי לספר לבני עמו על כך שהוא ניצח - ולהתארגן לסיבוב המשחק הבא. מלחמות אמיתיות מחוללות שינויים; מלחמות בכאילו, מחוללות רק הפקות טלוויזיוניות ותעסוקה לפרשנים.
מי שרוצה לראות שינוי אמיתי פה בארץ, חייב להשתחרר מתפיסת הכאילו-מלחמה, ולהתחיל להתנהג כמו במלחמה אמיתית. הוא חייב להציב לעצמו את הניצחון כמטרה עליונה, ולפעול - בכל האמצעים - כדי להשיג אותו. לא להשתעשע עם רובה ביד אחת, והסכם שלום בשנייה. והחשוב מכל, עליו לזכור כל הזמן מה מוטל על הכף. לא מדובר פה על "נזקים מדיניים" כאלה ואחרים, אלא על עצם חייהם וביטחונם של תושבי ישראל. כי האויבים שלנו, מה שבטוח, לא משחקים בכלל.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.