לפני מספר ימים נכנסתי לכיפה ונתקלתי במחאה חדשה שמביעה מחאה כנגד ריקודי האולטרה סגול בבני עקיבא. כלומר, במהלך ההופעה מחשיכים את הבמה בזמן הריקודים של הנערות הדתיות שמופיעות במוצאי שבת ארגון, שמהווה את הסוף לסיומו של חודש פעילות עמוס מאוד.
גם אני הייתי חלק מחודש ארגון בבני עקיבא והשתתפתי בריקוד אולטרה סגול. כלומר, בשל חוקי צניעות מחמירים של השנים האחרונות, אף חניכה לאחר כיתה ה' לא יכולה לרקוד מול גברים ולכן מצאו פטנט - כל הבנות הרוקדות ילבשו שחור ורק הידיים שלהן יזוזו עם כפפות לבנות, וזה יהיה הריקוד. הדבר המגוחך בכל העניין זה שכל שכבת גיל החל מכיתה ה' ועד כיתה ח' עושה בדיוק את אותו הריקוד האידיוטי עם הידיים.
אבל בעיניי זה הדבר האחרון שצריך להטריד את ההורים של החניכים בבני עקיבא. כי עד כמה שהריקודים האלה ממש נראים לי טיפשיים וחסרי תכלית, אותם אינני זוכרת. למען האמת, בריקודים האלה היו הכי פחות מריבות בין הבנות כי כל אחת ידעה שאף אחד לא יראה אותנו ולא היה שום צורך להתווכח מי תופיע איפה.
כשאני הייתי בכיתה ט', בחורף 2004, כל תנועת בני עקיבא הציבה לעצמה מטרה חשובה ונעלה -לשמור על גוש קטיף. אני בהחלט הייתי בעד, למרות שהייתי קטנה והרגשתי שהפוליטיקה לא ממש קשורה לכל השטויות האלה של הריקודים וההצגות. אבל הגעתי לחזרות, מכיוון שזו הייתה השנה בה היינו אמורים לקבל את השם של השבט החדש ולא רציתי לפספס את זה.
ואהבת לרעך כמוך - קל לומר, קשה לבצע.
בחזרות ארוכות ומתישות, נאלצתי יחד עם כולם לצעוד ימין ושמאל על פי הצורות שקבעו לנו מראש. החזרות נמשכו שעות רבות, וכללו עצירות והזזות לכל מיני כיוונים שונים בתוך המגרש בו התאמנו. באחד הימים קרה אסון, הת"סמניות ( קיצור למדריכות של תרגילי סדר) שילבו אותי בשורה אחת יחד עם 3 בנים. לבד(!!!). בעקבות תקלות חוזרות ונשנות שהיו להן במהלך החזרות עם חניכים אחרים, נאלצתי לשבת שעתיים עם שלושה בנים בשורה נפרדת. ישבתי שם, בקור של הלילה, ממתינה שהת"סמניות יואילו בטובן לסיים את מה שהתחילו ולהמשיך הלאה.
בשלב מסויים פניתי לאחד הבנים לידי, הוא הכיר אותי ולמד איתי באותה כיתה ביסודי. כשאמרתי "היי" הוא הסתכל לצד השני ודיבר עם החבר שעמד לידו. ניסיתי שוב להסב את תשומת ליבו. אבל זכיתי להתעלמות. השעתיים חלפו, כאשר אני לא שוחחתי עם איש וחברותיי ישבו בקצה השני של המגרש בשורות אחרות שהרכיבו את הצורות. לאחר שהוחלט על הפסקה קצרה, אחת הבנות ניגשה לדבר עם אותו בן שהתעלם ממני בדיוק קודם לכן. לא היה לי זמן להיעלב. מחקתי.
השבת הגיעה, כולם התכוננו לחזרות האחרונות, המדריכים התחילו לדבר על אחדות ישראל, כמה חשוב שברגעי משבר נתמוך אחד בשני ונפגין נגד ההתנתקות. חבורה של בנים ובנות חצתה את פניי באיחור אופנתי, אף מילה לא נאמרה. למרות שבשבוע לפני כן חלקם הפגינו בעד אחדות ישראל ונגד ההתנתקות. אני לא הרגשתי שהייתי חלק מהאחדות הזו. למקרה שתהיתם, בשנה העוקבת (2005) לא הייתה התנגשות בין בנים ובנות בכלל במהלך תרגילי הדגלנות בשל הנחייה שניתנה מלמעלה כי עלולה להיווצר מבוכה במפגש בין המינים.
"ואהבת לרעך כמוך" זהו כלל גדול בתורה. דווקא בתנועת נוער דתית כמו בני עקיבא, הדבר הכי חשוב בעיניי זה לא הריקודים המטופשים, לא ההפגנות פוליטיות של החניכים וגם לא ההתעסקות המוגזמת והאובססיבית בצניעות והפרדה, אלא ההתחברות לאנשים. אם ילמדו לעבוד על זה, אולי משהו ישתנה.
אפרת קרסנר - חניכה לשעבר בבני עקיבא, שבט אחיה'.