פרשיות השחיתות שנקשרו לאחרונה בשמותיהם של רבנים מסוימים, אמורות להדליק אצל כולם נורת אזהרה מפני שרלטנים ורמאים למיניהם. יש כאלה המנצלים את ההזדמנות כדי "לסגור חשבון" עם כל תופעת הבאבאות, האדמו"רות, הקמעות והסגולות, וכל הקשור לצד הלא-רציונאלי של היהדות. אבל כשם שצריך להיזהר מפני מיסטיות-יתר, כך צריך גם להיזהר מפני רציונאליות יתרה, ומפני שלילת כל תופעה והתנהגות החורגת מן המקובל. ביקורת מופרזת שכזו עלולה להביא לשפיכת התינוק עם המים.
גם אם יש כאלה שזה לא מוצא חן בעיניהם, עושי-נפלאות ויודעי-נסתרות היו מאז ומעולם חלק מקובל (תרתי משמע) מהיהדות, עם כל התופעות הכרוכות בכך. כבר בספר שמואל אנו שומעים על המנהג ללכת אל "הרואה", ולבקש ממנו את דבר ה' גם על נושאים של מה בכך, כמו אתונות אבודות - מה שהיה כרוך בנתינת מתנה מסוימת בתמורה. גם אלישע חולל ניסים ומופתים לכל דורש, מהצפת גרזן טבוע ועד לפקידת עקרות. בזמן חז"ל פעלו צדיקים כמו חוני המעגל ור' חנינא בן דוסא, שגם הם פעלו ישועות וגילו נסתרות, באופן שהיה מזעזע רבנים רציונאליסטיים מסוימים בדורנו (ואכן גרר לעתים ביקורת כבר בדורם). בימי הביניים ניתן היה למצוא את בעלי הסודות מחסידי אשכנז, ומאוחר יותר את המקובלים בצפת, את בעלי השם במזרח אירופה, את הצדיקים והאדמו"רים של חסידות הבעש"ט, ואת הבאבות בארצות המזרח. רבים מאותם עושי נפלאות היו ידועים בגדלותם התורנית, זכו להכרת תלמידי החכמים בדורם, ונמנו על הזרם המרכזי של היהדות.
גם הצד הממוני הכרוך באותן תופעות אינו המצאה חדשה. כבר חז"ל קבעו ש"הרוצה ליהנות (מהבריות) - ייהנה, כאלישע". רבי יהודה הנשיא חי בפאר והדר, ורבי עקיבא לא נמנע מלקבל מתנות בסכומי עתק ממוקיריו ומעריציו. האדמו"ר ר' ישראל מרוז'ין נהג בגינוני מלכות, חי באחוזת פאר ונסע במרכבה יוקרתית, ועם זאת זכה להערצה מדהימה מצד כל צדיקי דורו. עשירות עשויה בהחלט לעורר קנאה, אבל היא לא בהכרח סימן לשחיתות, גם אם צרי עין למיניהם רוצים לחשוב כך.
ולגבי סגולות, קמעות ולחשים למיניהם, הרי אנו מוצאים גם כאלה אצל הנביאים (גלימתו של אליהו, מקלו של אלישע וכו'); הגמרא מלאה בכאלה, כולל דיונים הלכתיים לגבי קמעות ורפואות סגוליות בשבת; ולאורך כל הדורות רווח השימוש בשמות, השבעות, קמעות וטקסים למיניהם, בכל קהילות ישראל. אז נכון, היה גם זרם שכלתני יותר, מהגאונים דרך הרמב"ם והלאה, שהסתייג מאותן תופעות במידה זו או אחרת. אבל כמדומה שדווקא הזרם הזה הוא הפחות מרכזי ביהדות, ועל כל פנים ודאי שאין הוא יכול להתהדר כמייצגה של היהדות הצרופה, ולשלול את הזרמים האחרים כעבודה זרה או כישוף. מי שיעשה זאת, יצטרך להוציא מתחומה של היהדות לא רק את רוב האדמו"רים והצדיקים החסידיים, אלא גם לא מעט תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים.
נראה שמה שמפריע לרבנים מסוימים, השייכים לזרם הרציונאלי יותר, הוא לא רק תופעות השרלטנות והמרמה שצצות מדי פעם, אלא עצם קיומו של הפן המיסטי, המוזר והאזוטרי של היהדות. אלה שרוצים להשתלב בעולם המודרני, להיחשב כנאורים ומתקדמים, ולהציג יהדות רציונאלית ושכלתנית, חשים שלא בנוח עם הדודה הזקנה מעליית הגג, שעושה להם בושות עם הקמעות והלחשים שלה. אבל מה לעשות שגם "הדודה" הזו היא חלק לגיטימי ממורשת היהדות, ולמרבה הפלא, לפעמים היא דוקא זוכה להערצת ההמונים - כולל מהציבור החילוני - הרבה יותר מנציגיה המודרנים והנאורים של הדת. אפשר להתייחס לכך בציניות ובזלזול, אבל אפשר גם לראות בכך את ההכרה בפן העל טבעי של היהדות, בכך שניסים ומופתים הם דבר שבמציאות, ולא רק אלגוריות מתוחכמות למיניהן; את האמונה ב"צדיק גוזר והקב"ה מקיים", בכוחם של צדיקים לפעול ולשנות את הטבע.
אז נכון, כמו בכל תחום, גם כאן יש רמאים ושרלטנים, נוכלים ומושחתים, וכשמי מהם מתגלה, צוהלים היריבים ושמחים לאיד. אבל כמו בכל תחום, קיומם של זיופים אינו מעיד בהכרח על הכלל, ואינו שולל את קיומם של צדיקי אמת בעלי מופתים ויודעי נסתרות. לא חסרים סיפורים על כאלה גם בדורנו. אז ודאי שצריך להיזהר, ולא ללכת שבי אחרי כל בעל גלימה; אבל שלילת התופעה באופן גורף, אינה אלא יריה עצמית ברגלה של היהדות.
לאתר של משה רט - www.mysterium.co.il