כאילו באמת אין לנו מה לעשות חוץ מאשר לריב.
כאילו אנחנו חיים בשוויץ או נורבגיה שהחדשות המסעירות ביותר הן מזג האוויר.
כאילו אנחנו לא מוקפים במיליוני זאבים משחרים לטרף המחפשים איזה סדק לנעוץ בו את ציפורניהם.
כאילו באמת נגמרו לנו הבעיות, אנחנו עסוקים כל-כך הרבה רק ב...להתקוטט.
לקטלג ולהתפלג, לפסול ולשלול, להתנשא ולהיאבק כאילו הוויכוחים הם הספורט הלאומי שלנו.
במדינה ענקית כמו ארה"ב עם שלוש מאות ועשרים מיליון תושבים אין יותר מאשר שתי מפלגות. יותר מידי אנשים שתשאלו יהיו מוּבַכִים אל מול השאלה - 'מה בדיוק ההבדל ביניהן?'...
אך במדינה פצפונת שמספר תושביה חצה לא מזמן את רף השבעה מיליון, יש עשרות מפלגות עם הבדלים תהומיים ביניהן! הטונים של הויכוחים רק עולים ומתגברים, והנחרצות והכעס יוצרים הרגשה של חבית של חומר נפץ כשזה רק עניין של הזמן עד שנשמע פה את ה'בום' הגדול.
ואז פתאום זה מגיע.
כמו שוק חשמלי או טיפול בהלם.
ברק אדיר שמאיר פתאום את השמים ומאופק עד אופק הכול נעשה בהיר וצלול.
זו יכולה להיות מלחמה או פיגוע קשה אחד. זו עשוי לקרות בגלל מבצע צבאי בעזה או אירוע חטיפה כמו שקרה רק לפני כמה ימים. אנחנו מקיצים לפתע כמו מחלום והערפל הסמיך מתפוגג תוך שניה. כמו שמשון המזנק ממשכבו והכבלים שעל ידיו נמסים בין רגע, עם ישראל נזכר פתאום מי הוא באמת. הקריאה העתיקה "כי אנשים אחים אנחנו" הופכת לאמת מוחשית, ולבבות רבים, בצבעים וגדלים שונים ומשונים, מתחילים לפעום אז בקצב אחיד. העולם כולו מגלה אז לתדהמתו שמול הנחשול האדיר הזה, קשה מאוד לעמוד.
אז אחרי זמן רב כל כך שהתברברנו בדרך והתעסקנו בטפל במקום בעיקר, הגיע הזמן להיזכר.
לחזור לעצמנו ולהרגיש את הטעם המתוק של אחדות ישראל שכולם "ערבים זה לזה".
אחרי זמן רב שהתפללנו כמו 'דתיים' ודקלמנו מתוך הרגל איזה טקסט נושן, קיבלנו מתנה ואנחנו מתפללים כמו שרק יהודים יודעים להתפלל. שואגים 'אנא ה' הושיעה נא' בקול שמרעיד את העולם, וקורעים את השמים בתפילות שמובטח לנו שאינן חוזרות ריקם.
אז נכון שאתם שם בחמאס, בכלל לא התכוונתם. נכון שבדרך כלל לא מגלגלים זכויות על ידי רשעים שכמותכם. אבל מה לעשות, לפעמים אנחנו זוכים לאיזו בעיטה למעלה, רק כי מישהו שם אוהב אותנו רוצה שנהיה קרובים יותר אליו...
זה לא בא בטוב, זה אפילו קצת מר, אבל כבר גילה לנו ספר הזוהר שהאור האמיתי הוא דווקא זה שמתגלה מתוך החושך.
אז עכשיו, אחרי כל התזכורות היקרות האלו, נשאר לנו לבקש רק עוד דבר אחד. שהדור שזכה שכל-כך הרבה פסוקים עתיקים יהפכו אצלו לכותרות עיתונים, יקיים במהרה גם את "ושבו בנים" לביתם, ואת דמעות הצער והגעגועים המלוחות ישטפו דמעות מתוקות של גיל ושמחה.
* המאמר נכתב ביום שני, יח' סיון, בלילה
יפורסם בעלון 'ישראלי'