כשרות וקיומה אינם תלויים במדינת ישראל. ריבונו של עולם ציווה על הכשרות, ועם ישראל מחויבת להיענות לציווי ריבונו של עולם ולשמור על קדושתו באכילת מאכלים כשרים בלבד. ברם, גם ללא מדינת ישראל עומדת בפני העולם הרבני המציאות בה לצערנו עם ישראל נמצא על רצף בתחום שמירת הכשרות - למן אלה שאינם מעוניינים כלל בחיי הקדושה וההבדלה שבכשרות, ועד אלה ששמחים על כשרות האוכל, אולם במגבלות, וכשהדבר נעשה יקר מידי או מסובך מידי הם יוותרו עליו. העולם הפסיקתי מתמודד עם שאלות מסוג זה כבר כמאתיים שנים. העמדות הרבניות אף הן נמצאות על הרצף: ישנו קצה הטוען כי התפקיד שלנו הוא דווקא לשדרג את הכשרות כפי שאנו משדרגים כל דבר בחיינו, ולקרוא לאומה לטפס אל מרומי הכשרות המהודרת, ובמי שלא ייענה לקריאה זו יקוים "הלעיטהו לרשע וימות", ובכל מקרה אין אומרים לו לאדם חטוא בשביל שיזכה חברך, ואין לתבוע מאף עובד ד' להוריד את רמת הכשרות שהוא נוהג בה; הקצה השני הוא זה הטוען כי האחריות שלנו לכלל ישראל מחייבת אותנו לקבוע את נורמת הכשרות לאור המבחן מה יביא יותר אנשים לשמור על דיני כשרות. עמדה זו מבינה כי חומרות יתרות ירחיקו, אך אפשר שגם קולות יתרות ירחיקו (בין בשל העובדה שהאוכל פשוט לא יהיה כשר, ובין בשל העובדה שקולות יתרות יוצרות זלזול). כל זה אינו קשור למדינת ישראל, אלא מחובר לשאלות פנים תורניות. פעמים רבות כתבתי שאני נוטה לעמדה השניה, וסובר ששאלת אכילת האוכל הכשר אינו נוגעת רק לכל אחד באופן פרטי, אלא שיש לנו אחריות כלל ישראלית, המחייבת אותנו לנהוג באופן שיביא כמה שיותר יהודים לאכול אוכל כשר.
השאלה האם להעניק תעודת כשרות למקומות הפתוחים בשבת (להדגיש: ביום השבת תעודת הכשרות הזו לא תהיה תקפה, ולא זו בלבד אלא שחובה לנטרל גם את השפעות העובדה שהמקום פתוח בשבת על ימות החול) עולה בפני עולם הרבנות גם ללא מדינת ישראל. בוודאי שמלכתחילה עדיף כלל שלא להיכנס לכשרות זו. אולם לאור השיקולים הכתובים לעיל נהגו חלק מרבנים זה מכבר להעניק תעודת כשרות מקומית ליום חול גם במקום הפתוח בשבת, בתנאים מגבילים. יש נימוקים כבדי משקל לשני הצדדים, וזו מחלוקת שכל הכרעה בה יכולה להיות נכונה. אני נוטה להימנע מכך, אולם יכול להבין היטב את התומכים.
בצד המנהלתי, הדרך לעשות זאת אינה בהכרח הדרך הנהוגה היום, בה הרבנות הראשית היא האחראית בפועל על הכשרות. כל הקורא את מפת הכשרות של היום רואה את שני כשליה הגדולים: הן העובדה שרבות הכשרויות הפרטיות, והן העובדה שמערכת הרבנות הראשית מסורבלת מאוד ואף סובלת מבעיות בתחום ניקיון הכפיים. הדרך הנכונה יותר היא שהרבנות הראשית תקבע את מפרט הכשרות המחייב מבחינה הלכתית, ומכאן ואילך יוכל כל גוף להעניק את הכשרות אם הוא עומד בדרישות ההלכתיות של הרבנות הראשית. זה יאפשר לרבנות הראשית להתמקד בפסיקה ובפיקוח, אך לא בכשרות בפועל.
מה אפוא למדינת ישראל וחוקים הקשורים לכשרות ? זו הכרעה של שני צדדי המשוואה. מחד גיסא, למדינת ישראל עצמה חשוב להתאפיין כמדינה יהודית, ואחד המאפיינים של מדינה יהודית הוא ייחודיות המאכלים של עם ישראל. בשל כך נקבע, לדוגמה, שכל המוסדות הלאומיים הם כשרים. מאידך גיסא, לעולם התורה הדבר חשוב גם בשל עמדתו שמדינת ישראל צריכה לנהוג ככל הקרוב האפשרי לתורה, וגם בשל העובדה שהמדינה מעניקה את חסותה למערכת כשרות ממלכתית: הרבנות הראשית וכל הקשור במערכת הכשרות. לא זו בלבד, אלא שכמו בהרבה עניינים אחרים כגון נישואין וגירושין, העובדה שזו עמדה המקובלת על מוסדות המדינה מביאה אנשים רבים לצורך אוכל כשר. על כן, זהו אינטרס של שני הצדדים.
ברם, יש לזה גם מחיר. אם רוצים בהתערבות המדינה - נכנסים למשא ומתן על תנאיה. המדינה אינה יכולה לתבוע מהרבנות הראשית לפסוק כי דבר מה שאינו כשר - הוא כשר; ובמקביל, הרבנות לא תצליח לתבוע מהמדינה לאמץ את כל חזונה; פעמים רבות כתבתי כי ניתן להיכנס לסוגיה זו בדרך של כיפוף ידיים, ולנסות לגבור האחד על השני, וניתן לנהל שיח מתווך, בה כל הצדדים באים מתוך רצון טוב למצוא את הדרך הראויה ביותר לנהוג בה.
אני מציע אפוא כי במקום השפה הפוליטית הכוחנית מעצם מהותה ייפגש עולם הרבנות עם המערכת הפוליטית לחיפוש דרך שאף שהיא לא תגשים את הציפיות המלאות של כל אחד מהצדדים - היא תאפשר לכל הצדדים לחיות עם הדרך הזו. המערכת הפוליטית הציונית דתית צריכה לדבר בשפה הזו, האחראית לכלל ישראל. אפשר שתהיה הסכמה, לדוגמה, על נתינת תעודות כשרות לימי החול למקום הפתוח בשבת, בתנאים ההלכתיים הנדרשים לצורך כך, במקומות בהם אין אלטרנטיבה; אפשר שיש פתרונות אחרים. הטיעון העיקרי בדבריי הוא שכאשר תוחלף הרטוריקה הטוענת מחד גיסא כי מדובר חס ושלום בהשנאת הדת, ומאידך גיסא שמדובר בכפייה עמדה הלכתית על הרבנות, ברטוריקה המדברת על כך שניצבת בפנינו בעיה אמיתית המשותפת לכולם - יימצא גם הפיתרון הטוב ביותר למפגש שבין עולם ההלכה ועולם המדינה, וכולנו נהיה נשכרים.