הויכוח על נוכחות הציבור של ה"מגזר" במחאה החברתית העלה על פני השטח משהו הרבה יותר גדול ובסיסי מאשר העניין עצמו. הנושא האמיתי שמצריך ברור הוא שאלת מיצוב הציבור הדתי - לאומי במרחב החיים הישראליים.
לכבוד פרשת השבוע "ראה" מפרסם הרב ישראל רוזן מאמר על "רבנים עם רגש נחיתות" (שבאדיבותו וברגישותו הרבה נמנע מלנקוב בשמותיהם). מאמר זה משתלב בשרשרת מאמרים של הרב רוזן ומסמן את הקו המלחמתי בין ה"מגזר" לבין חלקים אחרים בחברה הישראלית המסמלים את הערכים הקלוקלים של המתירנות הליברלית על כל תחלואיה. פעילות של רבנים במרחבי החיים הציבוריים הלא- מגזריים נתפסת תמיד כהתרפסות ומבטאת חוסר חוסן ערכי.
לא משנה אם הנושא הוא "צדק חברתי" "שילוב ראוי בצבא", יחס למהגרי עבודה ועובדים זרים, מערכת החינוך הממלכתית לעומת ה"תורנית" - הכול מתועל בסופו של יום לתמונה אחת: "עומדים עלינו לכלותינו". הציונות הדתית היא הקטר שמניע את הרכבת של המדינה במעלה הר הגאולה ובמהלך הנסיעה יש מחבלים אידיאולוגיים שמבקשים לעצור את הנסיעה או להסיט אותה לסיטרא אחרא. המגמה הזו יוצרת עיוות קשה ועצוב של קבוצה אידיאליסטית, המאמינה במדינה ומבקשת להוביל אותה למחוזות של עומק יהודי, אך מתבצרת לה מבחינה תודעתית בתוך עצמה.
ההחמצה של השעה
רגע - לפני שקופצים כולם על המקלדות ומאירים את עיני לשפע ההתנדבות והמשימתיות של הציבור "שלנו", אבקש לצנן את ההתלהבות. איני חי בסביבה אחרת. סביבתי המיידית - משפחתית נמצאת באותה חזית של ה"מגזר". ודווקא בגלל זה אני חש את ההחמצה של השעה. יש ברחבי המדינה הקטנה שלנו אלפים רבים של אזרחים טובים ב"אמצע הדרך" שאינם שייכים ל"מגזר". הם ציונים בכל נימי נפשם ויהודים בכל הוויתם, גם ללא שמירה על גדרי הלכה. המפגש עם הציבור הזה (שהדבר היחידי שמאגד אותו הוא היותו ציוני כפשוטו) מלמד אותי עד כמה עמוק הרצון ללימוד משותף, לחיים ערכיים של יהדות עמוקה ומוסרית, לקיום "ואהבת לרעך כמוך" במובן המלא של המלים (ללא פרשנותו של "רעך" הדומה לך בלבד).
דבר אחד "הם" לא אוהבים (כמו כל אדם סביר) - כיבוש והשתלטות של "מגזר" אחר על חייהם וסביבתם. התחושה שה"מגזר" מגיע עם מגפיים "לכבוש" יעדים גורמת לרתיעה ולהתנגדות עומק. כך זה בצבא (במתח שנוצר סביב ה"שילוב הראוי"), כך זה במפגשי לימוד ותרבות וכך זה בכל מקום של התנהלות שעשויה להיות משותפת.
הצד השני הוא אותו צד שמיוצג היטב על ידי הרב רוזן. נמאס "לנו" להיות "כלבי המחמד" של השלטון החילוני. במשך שנים חי הציבור ה"מזרוחניקי" בתודעת מיעוט ציוני במדינה חילונית. החרדים לעגו לנו לד"לותינו, החילונים לא ממש ספרו אותנו והתהלכנו כפופי ראש ובעיקר נמוכי רוח. כעת הגיע הזמן שנפסיק לרקוד "מה יפית", נשיב מלחמה שערה לערכים הקלוקלים שנאלצנו לספוג בשנות שתיקה עלובה ונחייב את המדינה ליישר קו לאורחות חיינו על טהרת הקודש.
אם המחאה נושאת אופי של "וודסטוק" - לא יהא חלקנו עמה. אם על בימת המחאה שרה זמרת בשבוע שחל בו תשעה באב - לא יהא חלקנו עמהם. מאבקו של "המגזר" רחב בהרבה מהמחאה המקומית הזו של "צדק חברתי". מדובר על תודעת מלחמה וניסיון לאחוז בהגה ההנהגה החלוצית בכל הכוח.
לאיש אין מונופול על ההמון הישראלי
אלא שהמציאות הישראלית שונה בהרבה מזו המתוארת. באמצע הדרך יש רבבות ישראלים שנושאים בעול הנורמטיבי של ניהול מדינה. לאיש אין מונופול על ההמון הזה. לא דתיים ולא חילוניים, לא מתנחלים ולא "תל אביבים". פשוט אזרחים. זהו מכנה משותף רחב שרגיל להיפגש בשני מרחבי חיים. בקניונים למיניהם - שמבטאים תרבות צריכה חסרת גבולות, ובעיתות חרום - בימי משבר וטרור - שם פגזי האויב אינם מבדילים בינינו וגם כוחות החוסן מתפרצים מכל מקום.
בואו ניקח לדוגמה את אירוע הטרור ליד אילת. היום, סיום השבעה לפיגוע. בירושלים קמים בני משפחת אברהמי מאבלם על מותו של אבי המשפחה, פסקל - ותיק לוחמי הימ"מ. בעפרה קמה מאבלה משפחת נפתלי על מות בנם משה. שני לוחמים - שני עולמות השזורים זה בזה ביום קרב.
אך אני מבקש להפנות מבט אל דמות שלישית, שהתגלתה באירוע הזה כאחד ממעוזי הרוח של עם ישראל. ד"ר אייל ברבלק - אורתופד בבית חולים איכילוב בתל אביב. אייל חזר ביום רביעי בשבוע שעבר בטיסה מקפריסין, שם התחתן בנישואים אזרחיים (עצירה למחשבה - מה זה אומר על טיב היחסים בין הציבור הישראלי ומערכת הרבנות).
ביום חמישי בבוקר כבר עלה על טיסה לאילת כדי לשמש רופא תורן בבסיס מצוקי-עובדה - זאת במסגרת שיתוף הפעולה בין איכילוב לצה"ל. בתום המשמרת, בהיותו כבר במונית בדרכו חזרה לטיסה מאילת לשדה דב בתל-אביב, שמע על הירי באוטובוס ועל האירועים האחרים שבאו מיד לאחר מכן - ואז, בתוך זמן קצר מאד, כשהוא במכנסי ג'ינס ובנעלי קרוקס, מצא עצמו מטפל תחת אש תופת בנפגעי הפיגוע בכביש 12 בדרך לאילת, מתרוצץ תוך סיכון אישי רב בין כמה זירות, כשכדורי המחבלים שורקים מעל ראשו. אוי - לאיזה "מגזר" נשייך את אייל. הוא הרי מבטא את הערכים הליברליים הקלוקלים ובאורח חייו מחריב את יהדותה של המדינה. ומאידך - מוסר נפשו להצלת עמו בלי שום חשבון.
האם ה"מגזר" רוצה לנהל חיים משותפים עם אייל או רק להיפגש עם נציגיו בבתי עלמין? אני מתפלל ומקווה שכל עובד ה' משתדל לקיים מצוות קידוש ה' בחייו ולא רק במותו. הדרך היחידה למלא את הארץ בשם ה' היא להפסיק להתגודד בתחושת מיעוט מתוסכל ונרדף, להפסיק "להשיב מלחמה" ולמצוא את עצמנו בשותפות של חיים מלאי כבוד, מלאי קדושה ומלאי שמחה של מצווה בלב החברה הישראלית.
הכותב הוא ראש בית המדרש החברתי "בית מורשה" ורב קהילה בירושלים.