כבר שנתיים שאני עובדת על קידום שנת השמיטה כשנה ערכית ומשמעותית בחברה הישראלית. כבר שנתיים שאני עומדת על במות ונואמת בלהט על ערכי השמיטה ומימושם במציאות ימינו. כבר שנתיים שאני מסתובבת במסדרונות הכנסת, כמו גם בבתי עסק ובמשרדי ארגונים לשינוי חברתי, ומסבירה שזה נחוץ וגם אפשרי. אבל באמת באמת, בכל השנתיים הללו, לא הצלחתי לדמיין לעצמי, מעבר למיזמים ולפרויקטים, את השינוי התודעתי שצריכה להוביל השמיטה בישראל בת זמננו. לא הצלחתי, עד הקיץ האחרון.
מבצע 'צוק איתן' הפגיש אותי עם מציאות ישראלית חדשה.מציאות שאין ספק שהיא מציאות של קושי. לא צריך להרחיב בזה - כולנו היינו שם, למן חטיפת הנערים ועד להפסקת האש המתגלגלת. לצד הקושי, היה אור גדול. אור של אחדות. אור של יציאה מהעצמי למען האחר.
אור של הרגשה פנימית שמתורגמת למעשים ומספרת לנו את מה שכולנו יודעים -שאנחנו עם אחד וערבים זה לזה.
בקיץ האחרון היישוב שלי, הצפוני, החליט שהוא מחזק את העסקים המקומיים בדרום. מילואימניקים, מתנדבים, בני נוער באוטובוסים, כולם "ייבאו" לנו מוצרים מיישובים בקו העימות. מחלות לשבת עד מוצרים שנדרשים לקראת השיבה לבית הספר, מבירות לפאב הקהילתי עד קרמים אורגניים לטיפוח אחרי לידה - הכול קנינו בכיף גדול. הרבה פעמים זה יצא יותר יקר, ולא יכולנו ממש לבחור, וברור שהכול היה הרבה פחות נוח, אבל היה ברור לנו שאנחנו צריכים, או בעצם רוצים, לסייע לאחינו שנקלעו למצוקה כלכלית כתוצאה מה"מצב", לצד כל שאר הקשיים שנפלו עליהם (מילולית).
הסיוע הכלכלי הקטן הזה היה טיפה אחת בים של חסד שאפיין את כל התקופה הזו, לצד העצב והשבר. היו אלו ימים של אפיית עוגות, כתיבת מכתבים, שליחת חבילות, ביקורים של אנשים שלא הכרנו אצלנו (תושבי הדרום), ושלנו אצל אנשים שלא פגשנו מעולם (מילואימניקים בקו הצפון). נראה היה כי המציאות השתגעה - אנשים שיכלו לבחור להמשיך את חייהם בנחת, בחרו להשקיע מזמנם, מרצם וכספם כדי לעשות טוב לעם שלהם.
וזה הקיף אותנו...
כשהתקשרנו למועצה להציע להיות יישוב מארח, אמרו שיש יחס לפחות של עשרים לאחד בין כמות המציעים לארח לכמות המבקשים להתאוורר. קמפיין פייסבוקי שרץ בין י"ז לתמוז לתשעה באב קרא לשיתוף ברעיונות ובמחשבות של אהבת חינם. פתאום הוא הפך לוויראלי.כינוסים של ביחד התקיימו חדשות לבקרים, ואנשים, בתוך כל המצב, בחרו להגיע אליהם. כולם התנדבו. שמו את עצמם ואת הצרכים והרצונות שלהם בצד לטובת הכלל.
כך צריכה להראות בעייני שנת השמיטה.
אנחנו עומדים עכשיו בחודש אלול. עוד פחות משלושים יום פורצת שנת השבע. לא קיץ אלא שנה. לא קושי גדול , אלא הזמנה לחיבור ולעשיית הטוב. לא מבחן קשה של המציאות אלא (בע"ה) חיבור ללוח השנה היהודי של כולנו.
יהי רצון וחודש אלול הזה, יהיה תוספת לשנת השבע, ובו נפעל כולנו לאחדות ואהבת חינם, לשבירת המחיצות ולעשיית הטוב, אל מול המצב ולקראת השנה הבאה עלינו לטובה.