לקראת סיומו של חג החנוכה, מתארגנת הפקה מיוחדת של ההצגה המסורתית, המתארת את מלחמת המכבים במתייוונים. הצגה כזו מועלית באופן מסורתי במסיבת החנוכה של כל גן ילדים, אולם הפעם מדובר בהפקה בקנה מדה אחר לחלוטין. בשעה שאני כותב שורות אלה, מתאספים מאות שחקנים ברחובות בית שמש, כשהם מתכוננים לקראת עלייתם לבמה, משננים את השורות, ולובשים את התלבושות. אלא שבניגוד לילדים בגן שושנה, השחקנים הללו משוכנעים שמה שהם עושים זה הדבר האמיתי.
מהצד האחד, ישנה קבוצת יהודים שהחליטו להתחפש למכבים. הם בטוחים שהם נמצאים תחת איום של שמד, תחת גזירות אנטיוכוס שמטרתן להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. הם משוכנעים שעל קווי מהדרין ורחובות נפרדים יש דין של ייהרג ואל יעבור, וחובתם היא למסור על כך את הנפש, או לפחות לירוק על ילדות קטנות שהולכות ברחוב. מבחינתם, הם ממשיכי דרכם של המכבים, השומרים בקנאות על טהרת פך השמן האחרון, על הלהבה היהודית הנצחית.
מהצד השני, עומדים כמה אנשים שבחרו להתחפש למתייוונים. הם בטוחים שהפנאטים הדתיים החשוכים עומדים להשתלט על המדינה, להחזיר אותה לימי הביניים, ולהדיר את כל הנשים שתחת חסותם. הם רואים את עצמם כנאורים ומשכילים, כנציגי תרבות המערב המתקדמת, שנשלחו להפיץ את האור בקרב הברברים הפרימיטיביים. מבחינתם, הם לוחמים את מלחמתה של הדמוקרטיה, מגינים על זכויותיהן של הנשים, ושומרים על אופייה של המדינה שלא תהפוך להיות איראן שנייה חלילה.
ובעוד שני הצדדים נערכים להם על הבמה, יושב הקהל ביציע וצופה במחזה בפליאה. הוא שומע את הצעקות המתלהמות של שני הצדדים, את ההאשמות הצדקניות, את הסיסמאות השדופות; והוא שואל את עצמו לאיזה מין תיאטרון אבסורד הוא נקלע, ולמה אף אחד לא לוחש באוזניהם של משתתפי ההצגה את האמת - שהם רק עושים צחוק מעצמם ומהעמדות שהם מייצגים, ושהגיע הזמן שירדו מהעצים שטיפסו עליהם וילכו לאכול סופגניות עם הילדים בבית.
כל מי שלא הולך שולל אחרי שטיפת המוח התקשורתית, או לחילופין הפשקווילים במאה שערים ובבית שמש, רואה שהמציאות פה בארץ רחוקה מלהיות זו שמציגים שני הצדדים בויכוח. ברוך ה', אין פה בארץ לא הדרת נשים ולא גזירות שמד, לא כפייה דתית ולא העברה על דת, ואנחנו לא נראים יותר מדי כמו איראן וגם לא כמו אתונה. לא מתקרבים אפילו. מה שיש פה בארץ זה קבוצות שונות ומגזרים שונים, שסה"כ רובם מסתדרים טוב מאד אחד עם השני, למרות כל ההבדלים. מדי פעם יש, באופן טבעי, חיכוכים והתנגשויות פה ושם, אבל רובם ניתנים לפיתרון עם קצת רצון טוב ושיקול דעת. מלחמת אחים, או הפיכה תרבותית, לא עומדים על סף דלתנו - למרבה אכזבתם, כנראה, של אנשים מסוימים משני הקצוות.
אז למה אנחנו שומעים כל הזמן על מלחמה ועל איום, על גזירות שמד ועל סכנה לדמוקרטיה? התשובה לכך בקצרה היא: משבר זהות. בעולם פוסט-מודרני פלורליסטי, קל מאד לאבד את הזהות הייחודית, ולהפוך להיות חלק מהבליל הרדוד של המונים שחושבים אותו דבר, מדקלמים את אותן סיסמאות, ומגיבים בצורה מותנית את אותן תגובות. עולם שבו העיקרון היחיד הוא חיה ותן לחיות, ואידיאלים הם בדיחה או מלה גסה. כנגד הביצה הטובענית הזו, חשים אנשים רבים, חרדים כמו חילונים, יש רק פיתרון אחד: למצוא את האויב החשוך, השנוא, המסוכן - ולהגדיר את עצמי בתור ההיפך שלו. זו הדרך היחידה להרגיש שהם מישהו בעל ערך, שיש להם הגדרה וזהות. אני נלחם - משמע אני קיים.
התחושה הזו היא אמיתית, והסכנה היא מוחשית; אני הראשון להסכים שעל כל יהודי להילחם נגד גזירות שמד, ונגד ניסיונות לפגיעה ביהדות, במידה וישנם כאלה - גם אם זה לא פופולארי ופוליטיקלי-קורקט, וגם אם זה כרוך במאבק מול מתייוונים כאלה ואחרים. אחרי הכל, ההרוג הראשון שנפל בידי מתתיהו היה יהודי מתייוון. אבל אין סיבה להמציא איומים כאלה במקום בו הם אינם קיימים, ולשחק את המכבי כשאין מולך אף יווני - בדיוק כמו שאין סיבה להמציא סיפורים על "הדרת נשים" ו"איראניזציה" רק כדי להסית נגד החרדים, ולהרוויח רייטינג תקשורתי ורווח פוליטי. יש דרכים טובות יותר להגדיר את עצמך, מאשר ההגדרה על דרך השלילה ביחס לקבוצה אחרת, שמאלצת אותך לחפש את "הרע" כדי שתוכל להרגיש שאתה "הטוב", כשבאמת אתה יוצא רק "מכוער".
אז בואו נרד כולנו מהעצים, נשאיר את התחפושות וההצגות למסיבות הגן, ונלך לאכול סופגניות עם הילדים.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר-אילן