לאחרונה פורסם כי הרב בני לאו מיואש מהממסד הממלכתי של בתי הדין לגיור, וזאת בגלל שאנשים שאינם שותפים לממלכתיות הישראלית שולטים בה. בכתבה צויין כי דעתו של הרב לאו נוטה להקמת בתי דין אלטרנטיביים לבתי הדין הממלכתיים לגיור. וכי בתי הדין "אינם חשים את הצורך והחשיבות שבגיור העולים, ועל כן אינם מחפשים את הדרכים להקל עליהם ולהכניס אותם לתוך קהל ישראל".
במאמרי זה אני מבקש להפריך הנחה נפוצה בדבר בתי הדין הממלכתיים לגיור. במסגרת עבודתי כמנהל אולפן גיור, לוויתי מאות תלמידים שעשו את דרכם בתהליך הגיור דרך בתי הדין הממלכתיים. פגשתי מעל לשלושים דיינים בהרכבים שונים בארבע מחוזות, העוסקים כל כולם בעשייה משמעותית ובגיורם של הפונים אליהם. לנגד עיניהם עומד קודם כל האדם המבקש להתגייר. בסבלנות גדולה, בהארת פנים וכן, גם בגישה הלכתית מובהקת כפי שנפסקה והתגבשה במהלך הדורות, ומתוך הבנת המציאות הישראלית והחשיבות לעזור לאותם שקשרו את גורלם עם מדינת ישראל, להיות יהודים.
במקום להיות כמו אוהדי כדורגל המבקשים לקלל את השופט על הפסד קבוצתם, אני רוצה כי ננסה לבדוק את המוכנות של הקבוצה. האם אנחנו עושים הכל כדי שהתלמידים יגיעו מוכנים לבית דין? האם יש כאלו המעדיפים לקרוץ לתלמידים שלהם, במקום להבהיר להם את הדרישות הבסיסיות של התהליך? האם הציבור שלנו מתגייס מספיק כדי להפוך את התהליך שהמתגיירים עוברים למשמעותי, או שהוא נרתע מלווי וקבלת המתגיירים? נדמה יש המעדיפים לשדר לתלמידים כי בית הדין הוא האויב, במקום להדגיש את המחוייבות לבית הדין.
בית דין לגיור, בניגוד לבתי דין אחרים, אינו שופט, והבא להתגייר איננו נזקק לעורכי דין לשם ייצגו. בית הדין לגיור הוא ועדת הקבלה לעם ישראל, והוא חלק מאיתנו. המתגייר צריך אותנו כדי שנתמוך בו לפני הדיון וגם אחריו, בעזרה בהשתלבות בקהילה. רק שותפות מלאה עם בית דין והבנת כובד האחריות המוטלת על כתפיו, יביאו את בית הדין להחלטה כי התלמיד אכן יכול להצטרף לעם היהודי.
באופן אישי הייתי עד למאות דיונים בהם הגיעו תלמידים לבית הדין. רובם המכריע התקבלו בבית הדין, וגם אלו שנדחו על ידו (אני לא מצפה שבית דין יהיה חותמת גומי) נדחו באופן מאיר פנים והוזמנו לבית הדין חודשים אחדים לאחר מכן, ועל ידי הכנה ולווי מתאימים הצליחו בסופו של דבר לסיים את התהליך. למרות שאינני חלק ממערך בתי הדין, אני מתרשם כי מדובר במערכת הפועלת היטב, בצורה מקצועית, עניינית ומאירת פנים.
טענתו של הרב לאו, לפיה "מי שנשמת ציונות באפו יודע שיש כאן סיטואציה מיוחדת, והצורך לגייר את העולים מברית המועצות הוא קריטי לקיום מדינת ישראל כמדינה יהודית" אינה מוכיחה את עצמה. פעמים רבות לא הלמה כיפתו של הדיין את אופי פסיקתו, בדיונים רבים דווקא החובשים את הכיפה הסרוגה נוטים לא לקבל בקלות את המתגיירים. גם הטענה לפיה הדיינים מושפעים מהציבור החרדי אין בה ממש. מדובר בתלמידי חכמים מובהקים שיודעים לחבר את עולם ההלכה לתהליך הגאולה של עם ישראל. אין כאן סתירה - אפשר לחיות עם שני העולמות, בלי להתפשר על אף אחד מהם.
בדיחה ידועה מסתובבת על סטז'רים מפקולטה לרפואה, שכאשר קו המוניטור מפסיק לנוע ומתיישר, במקום לרוץ ולהחיות את החולה הם מתחילים להכות במכשיר - אולי המכשיר מקולקל. הבעיה אינה בבית הדין - הבעיה טמונה באופן ההכנה הפשרני, במסר המשודר בקריצה לפיו הגיור הוא ב"כאילו". הבעיה טמונה בקושי בהשגת משפחות מלוות, ובעיקר ביכולת שלנו כציבור לקבל לקרבנו את התלמידים עם סיום תהליך הגיור.
כרמי רונן משמש כמנהל "עמי אולפני גיור"