בכתבה שהתפרסמה באתר כיפה בשבוע שעבר, הוצגו פערים תקציביים בין מוסדות החינוך הממלכתי לבין מוסדות החינוך הדתי. הפער, בניגוד לצפוי, הוא לטובת מערכת החינוך הדתית. בכתבה צוטטו דברים בשם "תנועת נאמני תורה ועבודה" על כך שהתלמיד הדתי עולה יותר אך בפועל מקבל פחות.
האם אכן כך הם פני הדברים? לא ממש. פערים תקציביים יש, אבל לא לטובת החינוך הדתי.
כל מנהל מוסד חינוכי יודע שתקציב בית הספר אינו ניזון רק מתקצוב ממשלתי. הוא ניזון גם (שלא לומר: בעיקר) מתקציב הרשות המקומית. כך שאם נרצה לבדוק מי מקבל יותר, נצטרך לעבור בכל עיר ומועצה מקומית, ולפי זה לבחון האם יש פער – ואם כן, לטובת מי.
אנחנו יצאנו לבדוק. עדיין, לא בכל רשות מקומית, אבל בלא מעט רשויות. הנתונים מצערים. מצערים מאוד. העדפה? תלמידי החינוך הדתי סובלים מהזנחה.
אין פה "חשיפה בלעדית". כל הורה בחינוך הדתי מכיר זאת היטב. לבד מערכים, ציונות ומצוינות, כללי התנהגות ויהדות, לבית הספר ישנם עוד כמה וכמה פרמטרים כדי להוביל: נראות חיצונית / תכניות העשרה / מיקום גאוגרפי בתוך העיר ועוד ועוד. בתי הספר של החמ"ד נמצאים בתחתית הרשימה. הרשויות המקומיות בוחרות שוב ושוב ובמיוחד בפריפריה לתעדף באופן מובהק בתי ספר שאינם נמנים עם מערכת החמ"ד. הרבה מנהלים בבית ספר בחמ"ד מכירים את התופעה.
בלא מעט מקרים בתי הספר הממלכתיים שוכנים במבנים חדשים, רחבים ונגישים בהרבה ביחס למבנים של בתי הספר בחמ"ד. תכניות העשרה אטרקטיביות הפועלות בתוך כותלי בתי הספר, קיימות (במקרים רבים) אך ורק בבתי הספר המזוהים עם מערכת החינוך הממלכתי. גם בהחלטה מקומית על בניית בית ספר חדש בשכונה חדשה שטרם אוכלסה, לא תמצאו בית ספר דתי. כן, בית ספר דתי ייבנה לאחר "מצוקה" / "עצומה" ושלל יוזמות חשובות של מי שהפנים והשלים עם העובדה, שהוא סוג ב.
אז מה מניע תנועה דתית להציג נתונים על העדפה למרות שאין להם שום אחיזה במציאות? אני לא נכנס לשאלה (החשובה!) הזו.
אבל כהורה, כמי שמכיר את המצוקה, חשוב לי לומר שהדברים רחוקים מלהיות נכונים.