יום עצוב וכואב.
במשך שנות בחרותי הוא היה מורי ורבי הנערץ. הוא שנתן לי את טעמה של תורה, ולא שלא היו לי רבנים לפניו או באותו הזמן, אבל הוא נתן לי את התחושה של הורדת התורה למציאות ולחיים.
הוא היה האדם איתו התייעצתי על הכל, שחיבק וניחם ברגעים הקשים ושמח ברגעים הטובים. ולא, מעולם הוא לא פגע בי. רק חיבק ונישק באופן אבהי ורגיל ולא בשום קונוטציה מינית.
כשנישאתי לראשונה הוא חיתן אותי, וכשהתגרשתי כאב את כאבי. הייתי מהמקורבים ביותר. התארחתי בביתו והייתי בן בית. כל המשפחה הכירה אותי. זה התחיל עוד בזמן הצבא, כששמעתי על שיעורו במכון הגבוה לתורה בבר אילן, עם הזמן מסתם משתתף קבוע, הפכתי להיות מהמתפעלים את השיעור וקיבלתי אחריות על ארגון המקום והקלטת השיעור. עזרתי בכל וכן, גם בקבלת קהל לפני או אחרי השיעור במכון ש"י (אגב, מעולם לא הייתה דלת נעולה ונכנסתי ובאתי בכל זמן ובכל עת, דבר שרק הקשה עלי את הדברים עת פורסמו ההאשמות הראשונות).
אני גם הייתי זה שנפרד ממנו מעל הבמה, בעת שיעורו האחרון באוניברסיטה לפני הפרישה שלו לשבתון (שבאותו הזמן עוד חשבנו שהיא זמנית). בעת שהתפרסם המכתב הראשון של פורום 'תקנה' והתפוצצה הפרשה, סירבתי להאמין וישר נסעתי למגדל. רואיינתי וצולמתי כאחד מתלמידיו, וטענתי שלא יכול להיות, שאלו האשמות שאין הדעת סובלת, ועם זאת שזה קרע גדול מכיון שהמאשימים הם מגדולי רבותינו.
תיארתי את התחושה כמו ילד שהוריו מתגרשים ומבקשים ממנו לבחור בין אבא לאמא. שוחחתי עם חלק גדול מרבני 'תקנה', ניסיתי ללבן את הסוגיה, שוחחתי גם איתו ושמעתי את מה שאמר. והקרע היה גדול. שוב, כיצד ניתן לגשר בין הרגש לבין השכל. בין מה שאנחנו מכירים מקרוב כל כך לבין ההאשמות הנוראות והבלתי נתפסות.
כיצד אפשר להתנתק ממי שחבים לו כל כך הרבה. ותמכתי, וניסיתי להמשיך ולהיות כמו שפעם. המשכתי ללכת לשיעורים במשך תקופה, והאמנתי שמדובר באי הבנה, בטעות, שלא יתכן שהדברים הינם כפי שנתפסו ותוארו.
גם אחרי המשפט, היה קשה להאמין. בסופו של דבר, כתב האישום היה רזה ביחס להאשמות, פסק הדין הסתמך על מילה שבעל פה ועל פרשנות של כוונה. והתחושה הייתה, שזה לא יתכן. שזו אי הבנה. עם השנים, ועם שיחות כואבות עם מכרים שחוו פגיעה, הקושי התעצם. הטענות גיבשו פנים. ועדיין, הקושי להאמין והמחשבה שאולי לעולם לא נדע. שלא ניתן באמת לרדת לשורש העניין. שזה לא יתכן.
והחיים הובילו להתרחקות מעצמם. והפסקתי לנסוע אליו, אולי גם בשל החלחול בכאב של אי הידיעה והפקפוק וחוסר היכולת להכריע. בייחוד לאור עמדתם התקיפה של הרבנים שעומדים כנגד ובראשם מו"ר הרב אריאל שליט"א. אך גם עם תמיכתו של מו"ר הרב דרוקמן שליט"א.
כן המשכתי לשמור על קשר מרחוק, בעיקר של מייל ווואטסאפ יומי מתורתו, גם אם המעבר לתורות חסידיות קצת הרחיקו (ולא בשל ההתרחקות מהחסידות, אבל זה עניין אחר), אבל לא באמת הייתי מסוגל לקרוא או להקשיב. הכאב והצער היו גדולים מידי. וקיוויתי שפעם הדברים יתבהרו ויובהרו באופן חד משמעי.
כבר לפני כשבוע החל זמזום כלשהו, והפרסום היום נחת כרעם ביום בהיר. אין לי מושג על דיוקו ואמינותו, כן ניסיתי לקיים בירור עם חברים מהתקשורת ועם מקורבים אליו. והתחושה היא בעיקר של שוק. שבר גדול ומחודש. שהפעם כנראה שאין מנוס מלהאמין. אכן אין אפוטרופוס לעריות, וכנראה שיש דברים בגו.
אולם אין זה מתפקידנו לשפוט או לדון אף אדם עד שנגיע למקומו, ואין אדם שלא עלול ליפול (וזה כל מהותה של תורה שמלמדת אותנו את העלול לקרות, ומצווה רק את מי שהדברים נוגעים אליו ושעלול להכשל בהם). ואולם אין בכך כדי להמעיט מתחושת הכרת הטוב על מה שהיה, והזיכרון של כל הטוב והיקר, יחד עם כאב ותדהמה וצער גדול ועמוק.
מי שלא הכירו מקרוב, ולא נחשף לכריזמה, לחום ואהבה (הלא מיניים) לזכרון שבאמת אכפתי לכל מי שנפגש, שפך שיחו, כאבו בפניו, לקשר הבלתי אמצעי שבאמת חודר לעמקי הנפש, לא יכול להבין.
וכרגע, נגמרו המילים, רק הדמעות זולגות ולא מפסיקות...
הכותב הוא תלמיד לשעבר של הרב מוטי אלון