השבוע שמחה גדולה בביתנו: בושקולינה שלנו, בתנו האהובה, התארסה. כן, בושקולינה כלה. מדהים אך שחולף הזמן. רגע אחד את בגן השעשועים, מנדנדת תינוקת במשך שעה תמימה ומשוכנעת, שהזמן עצר מלכת, וחמש דקות אחר כך היא מושיטה לך אצבע מעוטרת טבעת יהלום ומודיעה: התארסנו.
ולא שהופתענו. לא השבוע, על כל פנים. ההפתעה הייתה לפני יותר מעשר שנים, כשבושקולינה חזרה מן הסניף, פעוטונת בת תשע, שכל כולה "עלה-נעלה וקדימה-בני-עקיבא". היא נכנסה הביתה בתנופה, שתתה מיץ-פטל-קר והודיעה: "בעלי לא הגיע היום לסניף".
"מה?!" הזדעק אבא שלה, "בעלך לא הגיע לסניף?!"
"כן", אישרה הילדה בצער, "אמרו לי שהוא חולה".
האמת היא, שאבי-הכלה עצמו עדיין לא היה מפותח באותו זמן. לוקח זמן לאבות להסתגל לרעיון שאחרי השקעה רבת שנים בנסיכה הפרטית שלהם, מגיע טיפוס מפוקפק שלא עולה עליהם בשום פרמטר וקוטף את הפירות. "איך קוראים לחוצפן ומה הוא עשה לך?, "שאל בעלי את בושוקולינה. "אני רוצה לדעת את כל הפרטים". "הוא לא חוצפן" אמרה בושקולינה, והוסיפה, שאין שום פרטים. החתן-הלא-חוצפן לא מודע עדיין כלל לסטטוס החדש. יותר מזה: החתן והכלה לא החליפו ביניהם עדיין מילה אפילו. כיוון שכך, החלטנו לדחות את הטלפון המתבקש להורים.
עד השבוע. השבוע, עשר שנים אחרי אותו מאורע היסטורי, התקשרנו אליהם לברך ולהתברך. הילדים החליטו להתחתן. יש כאלה שקודם לומדים ומתבססים בחיים ומתבגרים ומתפתחים ואז מתחתנים, ויש כאלה שעושים את הדברים הפוך, קודם מתחתנים ואחר כך לומדים ומתבססים בחיים, ומתבגרים ומתפתחים. ביחד. האמת היא, שבכל מקרה מתבגרים ומתפתחים ביחד. על זה אי אפשר לדלג.
אני התחתנתי בגיל עשרים וחמש, רווקה יחידאית בתוך חבורה של אמהות לילדים בגילאי גן חובה. באותה תקופה הרגשתי בשלה ובוגרת על סף הישישות. את החתונה אירגנו בעצמנו, כבקיאים ורגילים. מרוב בשלות ידעתי בדיוק איזו חתונה אני רוצה: החתונה תהיה בחוץ, ואני אלבש שמלה חלקה פשוטה ולראשי אענוד זר רומנטי של שושנים לבנות. וביום החתונה לא נעסוק בזוטות תפלות, נבלה אותו בשרעפים של התעלות רוחנית.
כיוון שכך, את בוקר יום החתונה ביליתי בכותל. התפללתי על אושרנו הפרטי ועל כל עם ישראל. רק בצהריים, כשהייתי אמורה להתחיל להתארגן לחתונה, עברתי בחנות הפרחים לקחת את זר השושנים הלבנות שלי, שהוזמן בקפידה. והנה, שוד ושבר: במקום זר של שושנים לבנות עדינות חיכה לי זר של שושנים ורודות.
באותם ימים לא היו עדיין טלפונים סלולריים, ואני כשלתי לטלפון בחנות הפרחים והתקשרתי למי שעתיד היה להפוך לבעלי בעוד שעות אחדות, כדי לדווח לו על המשבר. איך ששמעתי את קולו, פרצתי בבכי.
לקח לבעלי לעתיד זמן להבין בין היפחות שאני בריאה ושלמה, שכולם בריאים ושלמים, שאני לא מבטלת את החתונה, שלא קרה כלום לשמלה שלי ושהפרחנית הכינה לי בניגוד להוראות המפורשות זר של שושנים ורודות.
"שושנים ורודות!"אמר בעלי בזהירות, "מה נעשה?"
"אני לא יכולה להתחתן בזר הזה", הצלחתי לומר, "זה נורא!"
"למה?" שאל בעלי. כבר אז הייתה לו נטייה ברורה לרדת לעמקם של הדברים. "מה למה?!"התייפחתי, "מה אתה לא מבין? שושנים ורודות!!!אנחנו מתחתנים, לא חוגגים יום הולדת לילדה בת שלוש!!!"
באותו ערב עמדתי מתחת לחופה עם אהוב לבי. הייתי כלה בת עשרים וחמש, בשלה ובוגרת, בשמלה לבנה פשוטה ויפה, ובלי שום זר.