אז איך עברו עלינו שיא ימי הקורונה? אנו הורים לארבעה ילדים, מתוכם רק עבור אחד קיבלנו את המענק הממשלתי של 500 ₪. אותו אחד הוא גם זה, המתבודד עמנו בביתנו בימים אלה. זהו הינוקא. לא מזמן מלאו לו חמש עשרה שנה, ויש לו רעיונות ברורים מאד אודות תפקידו בכח: לטפח את הבלורית שלו, לבדר את החברים שלו ולהגיע במהירות וביעילות לצד השני של הקורונה.
מידי יום, בסביבות השעה שש בערב, כשהשמש כבר מתחילה להסמיק במרפסת המערבית שלנו, הוא היה מופיע בסלון, אפוי כמו תפוח אדמה שיצא הרגע מהתנור. כן. מאז פרוץ הקורונה הוא מצא לנכון לישון בימים ולהיות ער בלילות, להניח תפילין בשעת בין הערביים, ולומר ברכות השחר במקום קריאת שמע על המיטה. כל ניסיונותינו, בפיתויים ואיומים, להחזיר אותו לסדר הנכון מאז ששת ימי בראשית העלו תוהו.
"זה בלתי נסבל" אמר בעלי, "זו לא צורה: בבקרים אני מסתובב בגרביים, שלא להעיר את הילד, ובלילות הוא מנהל בחדרו חמ"ל של שיחות נפש קורעות מצחוק ומרעיד את כל הבית!". ישבנו וחשבנו מה לעשות, ולבסוף הצענו, שנעבור כולנו לחיי-לילה. אחרי הכל, בימי הקורונה, גם אנחנו, כהורים, יכולים לגלות גמישות מסויימת. "כך, לפחות, נסתנכרן כולנו", הסברנו לינוקא, "נאמץ את סדר הלילה שלך ולא נתעצבן שאתה לא מאמץ את סדר היום שלנו".
להפתעתנו, הינוקא דחה את הפתרון הטולרנטי הזה בנחישות. "מה?!" הזדעק ומיד שלף מולי את הקלף המנצח-החיוך הממיס שמשמש אותו מולנו בהצלחה רבתי מגיל ארבעה שבועות ועד עצם היום הזה, "ולמה לדעתכם אני מעדיף להיות ער בלילה? כי אתם לא פה! אל תשכחו שמתבגר זקוק לספרציה ואינדיוידואציה!"
את המילים האלה לימדתי אותו בעצמי ברגע של חולשה, ולא שיערתי, כי עד מהרה יופנו בחזרה נגדי כחרב פיפיות. אכן, מתברר, שעצם נוכחותנו בבית מפריעה לילד. איך – לא ברור. הורים נעימים ונוחים לתפעול יותר מאתנו קשה לדמיין. כל משנתנו החינוכית ניתנת לסיכום תמציתי במילים: חיה ותן לחיות.
ימים אלה הציבו בפנינו אתגרים אותם לא שיערנו מראש, העבודה היתה רבה מאי פעם, וכל היום נאלצנו לשבת מול המחשבים הניידים המונחים על ברכינו, ללגום קפה ולטחון עוגיות. אם פנינו לבננו, הרי זה במשפטים קצרים בלבד, בשעה שהמחשב עושה הפוגה כדי לטעון פרק נוסף בסדרה, עליה אנו עמלים באותה העת, בין זום לזום או כאשר מהדורת החדשות יוצאת לפרסומות.
ובכן בשעה שש בערב היה מופיע הינוקא בסלון. כל כולו קורי שינה ובלורית מיתולוגית, הוא מתפנק על הכורסה לידי וממלמל חלושות: "אמא, מה יש לאכול?". אני, כמובן, הכינותי את התשובה מראש. יום שלם עמד לרשותי להכנת התשובה, ולמען האמת, לא נדרשות לה יותר מחמש דקות של עבודה. הינוקא שלי אינו בררן: 95% מתפריטו מבוסס על פסטה ושניצל.
"יש פסטה על הכיריים ותוציא שניצל מהפריזר" השבתי לו. הינוקא כבר יודע, שאין על השניצלים הנפלאים של אמא שלו, ובכל זאת הוא לא מרוצה. "מה?!" הוא אומר, "פסטה ושניצל לארוחת הבוקר?אז מה אני אוכל לצהריים?".