אחת הפעולות הראשונות, שעושה כל ארגון המכבד את עצמו, היא יצירת חזון. חזון הוא תמונה עתידית חיובית, שמסמנת את הדרך, את המטרות והיעדים אליהם שואפים להגיע. בשבוע שעבר ציינו את הקמתה של המדינה היקרה שלנו, אשר לפני 71 שנה, אחרי חזון ארוך שנים, עיקש ומהפכני, שגרף לא מעט הרמות גבה ולא מעט תגובות מלגלגות, קמה מדינת ישראל, קיבלה עצמאות והפכה בית לעם היהודי.
כעת, כאשר אחד החגים הכי משפחתיים מאחורינו והמנגלים יכולים לנוח קצת, הזמן לחשבון נפש, עד כמה דומה הקמתה של המדינה להקמת תא משפחתי? האם השוני קיים או לא? והאם ניתן בכלל לערוך הקבלה כזו?
המנהיגים
המנהיגים הם בעלי התשוקה וההתלהבות. הם אוחזים באופטימיות ובאמונה. הם אלה שיכולים להוביל את האנשים קדימה ואפשר לסמוך עליהם שהם מתוכננים ומאורגנים, מכירים את הדרך על קשייה ומכשוליה, ויכולים להוביל את אנשיהם בבטחה. כשאין מנהיגות יש כאוס, מהפיכה. בדיוק כמו המדינה, גם המשפחה היא ארגון הזקוק למנהיגות ואם ההורים לא ינהיגו את משפחתם, יעשו זאת הילדים במקומם.
חזון
החזון ההורי מאגד בתוכו כמעט את כל התשובות לשאלות העתידיות. איזה אדם היינו רוצים לגדל? איך יראה הקשר שלי עם ילדיי בעוד 30 שנה מהיום? באילו ערכים נצייד אותם? האם אנחנו באמת מכינים אותם לחיים?
והכי חשוב: איזה הורה אני צריך להיות היום, כדי להביא את כל אלה לידי הגשמה? איזו דוגמה אני מהווה עבורם? האם העשייה ההורית שלי היום, המורכבת מפעולות יומיומיות ומתפיסה חינוכית וערכית, מקרבת אותי למטרה, או מרחיקה אותי ממנה?
צילום: shutterstock
גבולות גזרה
מעניין שכשמקימים מדינה, אין שאלה בכלל. מדינה לא יכולה להתקיים ללא גבולות ברורים ומוגדרים. למעשה, זהו השלב היישומי הראשון לעשות, עוד הרבה לפני שקמה המדינה. וזה אמור להיות גם השלב הראשון להיעשות במשפחה.
גבולות, בניגוד לדעה הרווחת אצל רוב ההורים, הם אלה שמקלים על הילדים. הם אלה שהופכים את חייהם לקלים יותר. ילד שיודע מה אפשר ומה לא, מה נהוג ומה פחות, מה מקובל ומה אסור, הוא ילד שקל לו, שמסתדר, שמתמודד.
אין לי מושג מתי ואיך זה קרה, אבל איכשהו, במחוזותינו, גבולות לילדים לא נתפסים הכרחיים, בוודאי לא כמו מזון או כל טיפול אחר. זו טעות. הצבת גבולות הם הבסיס להכל: ללמידה, להתפתחות, לדחיית סיפוקים, להצלחה, לעקביות, להתמדה ועוד. בלי גבולות, אי אפשר לעבוד, אי אפשר להתקדם ולהתפתח. אנחנו יודעים את זה, הילדים לא. ולכן זה מחייב אותנו, ההורים.
עצמאות
"אנו מכריזים בזאת, על הקמת משפחה בישראל...." כמה דובר עליה, על גברת עצמאות. כמה אנחנו מייחלים לגדל ילדים עצמאים. פרדוקס החיים מוכיח לנו, שרק אחרי שהגדרנו גבולות ברורים וחזקים, רק אז אפשר באמת להיות עצמאי. רק אחרי שגידרתי את הגינה ושמתי שערים, אני יכולה להניח לילד שלי לשחק בחופשיות ולהתרוצץ בחצר. רק אז הוא ירגיש חופשי ומוגן.
מוזר, לא? הנה לנו מדינה, קטנה, עם גבולות מאד ברורים וחזקים בצפון, בדרום ובמזרח, ובכל זאת, ולמרות שאנחנו גובלים ומוגבלים – אנחנו מדינה עצמאית.
בואו נדבר רגע, על העצמאות האמיתית. זו שקצת קשה לנו איתה..
עצמאות אמיתית היא היכולת לממש את הרצון שלי בתוך האפשרות החברתית. לעשות בחירה לטובתי ולטובת הרצונות והצרכים שלי, מבלי לפגוע באחר. מכאן, ילד שרוצה - הוא ילד עצמאי.
כמה פעמים קרה שהילד הביע רצון וכמיהה למשהו: ממתק נוסף, להישאר עוד קצת בגינה או בגימבורי, ואתם הגבתם בכעס? למה הרצונות של הילד מפחידים אותי? האם אני מסוגל להכיר ברצונות של ילדיי ולהכיל אותם? והאם אפשר בכלל להכיר ברצונות של הילד ועדיין לסרב לו?
צילום: שאטרסטוק
חלק גדול מזה, נובע מהתפיסה המוטעית שעלינו לספק את כל גחמותיו ורצונותיו של הילד. זו לא האמת וזה לא התפקיד ההורי שלנו. אבל אני חייבת גם חייבת, להכיר ברצונותיו ולכבד אותם. אז האם אפשר להכיר ברצון ולסרב? בוודאי שאפשר. בשביל זה בנינו חזון והצבנו גבולות.
קבלה אמיתית יכולה להיות בתשובה כנה כמו: "אני יודע/ת שאת/ה רוצה. ראיתי שמאד נהנית ושהיה לך כייף גדול, באמת מבאס שנגמר, אני מבינ/ה אותך. מחר מחכה לנו יום חדש. יכול להיות שנוכל לעשות זאת שוב, עכשיו אנחנו צריכים ללכת".
תשובה כזו תתן לילד תחושה של כבוד, קבלה והכרה והיא תעביר מסר ברור: "מותר ואפשר לרצות. זו זכותך הבסיסית והמלאה. נכון, לא תמיד הרצונות שלנו מתקיימים, אבל חשוב להמשיך ולחתור להגשמתם המלאה, בסבלנות, בהתמדה ובאורך רוח. ואם לא יתמלאו היום, תמיד יש מחר".
יכול להיות שהילד לא יהיה מרוצה באותו רגע. יכול להיות שיבכה, שיכעס, שיתפרץ. אנחנו נהיה שם, לחבק, להכיל ולגלות אמפתיה לקושי.
חשוב שנזכור: אנחנו לא מגדלים ילדים. אנחנו מגדלים אנשים. אנשים שבבוא היום תהיה להם היכולת להגשים את עצמם ולממש את ייעודם. אנשים שיחתרו ויפעלו למילוי רצונותיהם, שיכירו בגבולות ויכבדו אותם, אנשים שיתרמו לחברה. זו המנהיגות ההורית שלנו, זו האחריות שלנו. וזה מתחיל כאן ועכשיו. כבר בגיל הרך.
הורה בעל מנהיגות, בעל חזון וגבולות ברורים, יוכל לתת כתף איתנה והכרה לגיטימית ואמיתית לרצונות של ילדו גם אם לא יוכלו להתקיים, ויחד עם זאת, להיות הרוח החיה והמעודדת להמשיך ולא לוותר, לחתור ולהגשים את רצונותיו. זוהי תמצית החינוך לעצמאות אמיתית.
אז קדימה, לכו תבנו מדינה.
הכותבת: רוית רביב - מדריכת הורים ומנהלת יחידת גנים מכון אדלר