החל מיום שבת (7/10/23) נכפתה עלינו מלחמת חרבות ברזל. עיקר המאמץ המלחמתי נכון לכתיבת שורות אלו הוא מול חמאס בעזה. אך אנו שומעים תדיר את האיום מפני "מלחמה רב-זירתית", או מלחמה במספר חזיתות בו זמנית. בד"כ החשש הוא מפני לחימה במקביל גם בחזית הצפונית.
אבל יש חזית אחת לא פחות חשובה שממעטים יחסית לדבר עליה בהקשר זה – והיא המלחמה בחזית המדיה הרעילה. במובנים מסויימים, זו אחת החזיתות החשובות ביותר.
מדוע? מכיוון שמלחמת חרבות ברזל היא בראש ובראשונה מול ארגון הטרור. המטרה העיקרית של טרור היא זריעת פחד, אימה ושיתוק בקרב האוכלוסיה. וכל האמצעים כשרים לכך. לצד האמצעים הצבאיים שמחבלי חמאס יצאו איתם למתקפת הטרור האחרונה (ירי טילים, חדירת מחבלים וכו'), הם לקחו איתם סמארטפון ומצלמות, ולמעשה תיעדו את הזוועות שבמסע ההרג הרצחני ביישובי עוטף עזה. ואכן, הסמארטפון והרשתות החברתיות הם כלי עוצמתיים של ארגון טרור, לא פחות מהרובים, הרימונים והטילים.
מדוע? מכיוון שהתמונות וקטעי הוידאו שתועדו משיגות בדיוק את המטרה העיקרית של חמאס – פחד, אימה ושיתוק בקרב האוכלוסיה. התכנים קשים מאוד ומפרים כל קוד בסיסי של מוסר אנושי. את כל התיעודים הללו, מפיץ חמאס בכל הפלטפורמות האפשריות בדגש על הרשתות החברתיות הבאות: ווטסאפ, טלגראם, וטיקטוק (שהן רשתות עם מעט מאוד פיקוח ובקרה מצד מפעיליהן). וכל תיעוד כזה הוא חלק מחזית המדיה הרעילה וההרסנית של המלחמה הזו.
לטיפים נוספים ולהצטרפות לאינטרנט רימון
מה הסכנה במדיה רעילה?
צריך לדעת שתכני התמונות והסרטונים הקשים הללו, עלולים להביא לכדי מצוקה פסיכולוגית המכונה "טראומה משנית" (secondary traumatic stress).
מדובר בעצם בתסמינים גופניים, רגשיים וקוגניטיביים הדומים לתסמונת פוסט טראומטית, אבל כאלו שמתעוררים לא מתוך אירוע טראומטי ישיר (כמו שחוו התושבים בעוטף עזה), אלא מתוך עדות או צפייה בחוויות טראומטיות של אחרים. מחקרים מראים שבימים שב"שיגרה", האנשים שחשופים בעיקר לטראומה משנית הם הגורמים המקצועיים שמגישים עזרה לנפגעים – פרמדיקים, רופאים, פסיכולוגים, כוחות זק"א ועוד. אבל, התפוצה הרחבה מאוד של העדויות המזוויעות מהתופת מאז שבת בבוקר שמות את כל מי שנחשף אליהן בסיכון לטראומה משנית.
אלו התסמינים הנפוצים של טראומה משנית:
- מחשבות חודרניות ("התמונות לא יוצאות לי מהראש")
- קשיי שינה ("יש לי סיוטים בלילה" / "אני לא מצליח.ה להירדם")
- אנרגיה ומוטיבציה מועטות ("אין לי כוח לשום דבר")
- בדיקות אובססיביות של המרחב ודריכות מוגברת לסכנה ("אני חייב.ת לבדוק את הדלת, את הילדים ואת הרחוב הרבה מאוד פעמים, לראות שהכל בסדר")
- מצב רוח ירוד ותחושת חוסר אונים ("אני לא יכול.ה לצאת מהמיטה")
כמובן שבמציאות המלחמתית – שאנחנו עדיין נמצאים בה – חלק מהתגובות האלה הן צפויות וטבעיות.
אבל צפייה חוזרת בסרטוני הזוועות, היא כבר טראומה שאנחנו גורמים לעצמנו. טראומה שמחלישה אותנו דווקא בימים שאנחנו חייבים להיות עם הרבה יותר חוסן – לעצמנו, לילדים שלנו ולמאמץ המלחמתי.
אז מה עושים?
- שומרים על עצמנו: נמנעים לחלוטין מצפייה בעדויות ישירות של התופת בכל פלטפורמה (בדגש על הרשתות החברתיות). גם אם במקרה נתקלנו בתמונה/סרטון, מעבירים מהר ככל שניתן.
- שומרים על אחרים: נמנעים לחלוטין משיתוף של כל אדם אחר (ילד/נער/מבוגר) בתמונות או בסרטונים שנחשפנו אליהם. יתירה מכך, גם לא מספרים לאחרים על התוכן (למעט לגורמי מקצוע במידת הצורך).
- צורכים חדשות במשורה. גם בערוצי התקשורת הגדולים (שלרוב אינן מראות תכנים אלו), נמנעים עד כמה שניתן מחשיפה לאייטמים באתרי חדשות שמהדהדים את הטראומה.
- שומרים על הילדים הצעירים (עד גיל 12 לערך): ילדים שעלולים להיחשף דרך הרשתות חברתיות באמצעות שיטוט במחשב המשפחתי, בטלפונים של ההורים או בטלוויזיה חכמה – חשוב מאוד "להחביא" את הגישה אליהן (למשל באחד מהמסכים האחוריים של הסמארטפון שלכם ולא מיד בפתיחתו). בהמשך לכך, יש לצמצם עד כמה שניתן חשיפה של ילדים לחדשות (בטלוויזיה או באינטרנט). במקום זאת לתת לילדים מסר קצר וברור שאנחנו נמצאים בתקופה של מלחמה, אבל שנעבור זאת יחד כמשפחה, ושאנחנו בטוחים ומוגנים (כאן יש לפרט – בזכות צה"ל, כיפת ברזל, הממ"ד וכו').
- מתווכים את המדיה לבני הנוער: בניגוד לילדים צעירים, אל להורים לבצע בעצמם חסימה או ניטור של הפרופילים והחשבונות ברשתות החברתיות של ילדיהם המתבגרים. במקום זאת, על ההורים לתווך להם את נושא חזית המדיה הרעילה שהוצגה כאן, ואת הסיכון שלה לטראומה משנית. לאחר מכן, יש לבקש מבני הנוער שלא לצפות ולא לשתף תיעודים אלו. כמו כן, רצוי מאוד לשנות יחד עם הילדים המתבגרים את ההגדרות הקשורות לסרטוני וידאו (למשל הפסקת נגינה אוטומטית של סרטונים). אם חלקם כבר נחשפו, בקשו מהם לספר לכם מה שהם ראו, והבהירו להם שמדובר בתרחיש מאוד קיצוני, תוך הדגשת האמצעים שעוזרים לנו להרגיש מוגנים כעת (פעילות צה"ל, מוכנות בעורף וכו').
- מתרגלים הרפייה. לפחות פעם ביום, מפסיקים את הצפייה במסכים (בכל מסך) ועושים פעילות הרפייה משמעותית וממושכת כגון ספורט, מדיטציה, משחק, סרט או סידרת טלוויזיה ועוד.
זיכרו – אחת החזיתות החשובות ביותר במלחמה היא חזית המדיה הרעילה. וכולנו לוחמים בה. בואו ננהג באחריות לשלומנו הנפשי, ולחוסננו החברתי ונמנע מצפייה, שיתוף או הידהוד ברשתות החברתיות של העדויות הקשות.
לטיפים נוספים ולהצטרפות לאינטרנט רימון
בשיתוף אינטרנט רימון