שאלה: נכשלתי. נפלתי בחטא ואינני מצליח לצאת ממנו. כל מאמצי לחזור לעצמי עולים בתוהו. אני מנסה, משתדל, מתאמץ, ושוב נופל. אין מוצא. אני מיואש. למה ה` לא עוזר לי, מה הוא רוצה ממני?! מאז שהחטא התלבש עלי, אינני מכיר את עצמי ואינני יודע מי אני - דתי או חילוני, מאמין או כופר? אני מסובך עם עצמי. אני בונה אידיאולוגיות שלמות כדי לתרץ את עצמי, ואחר כך אני מתבייש מהמחשבות הרעות האלו. כיצד יוצאים מזה?
תשובה: המלחמה עם היצר היא קשה. לא תמיד אנו יוצאים ממנה מנצחים, לא תמיד ידנו על העליונה. ``אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא``. אבל, איננו מרימים ידיים. אנחנו מתייחסים לנפילות כתבוסות זמניות וממשיכים להיאבק עם היצר ללא הפוגה.
כל עוד אדם מתייסר על נפילותיו, כואב ומתבייש, סימן הוא שנפשו לא לקתה לגמרי. נותרה בה בריאות ומקוננות בה אמונה גדולה בה` ושאיפה לטהרה לקדושה. חז``ל (יומא פו ב) אומרים: ``כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר``. אשריך שהעבירה לא נעשתה אצלך כהיתר אלא נותרה עבירה שצריך להסתלק ממנה.
טבעי הוא שהמצב שבו אתה נתון - אתה שואף לטוב אבל עדיין אוחז ברע - יוצר אצלך בלבול. בלבול בזהות. קרע פנימי. אין שלווה לנפש אלא כאשר קיימת הרמוניה בין כל חלקיה וכוחותיה. כאשר הטוב והרע נאבקים בתוך האדם, הוא חש שכל עולמו מתנודד.
יש המבקשים להימלט מהמתח הפנימי הזה על ידי שקיעה גמורה ברע ובלבד שיזכו ל``השלמה פנימית`` בין חלקי אישיותם. כך נהגו עמים רבים במהלך תולדות האנושות, שהשתיקו את קולות המוסר והמצפון שבקעו מתוך נפשם על ידי התמכרות לטומאה, כניעה מלאה לרשעות וצלילה לעומק החטא (אורות, עמ` קמא). כך גם קורה שנערים שנכשלו בעבירה אחת ואינם מסוגלים לשאת בתוכם את הקרע הפנימי באישיותם, בוחרים בבת אחת להשליך מעליהם את כל התורה כדי להיות ``עקביים`` וכדי להרגיש אחידוּת נפשית. הסתירה הפנימית מטריפה את דעתם, לכן הם צוללים בעובי החטא, מחליפים זהות, משנים את המראה החיצוני שלהם, ומסלקים את עצמם מהמאבקים הפנימיים. האם הם פתרו בכך את הבעיה, האם הם השתחררו מהעימות הפנימי הטורדני? כך הם סבורים, אבל הם טועים. השאיפה לקדושה לא נמחקה, היא תתעורר, היא לא תיתן להם מנוח ותאלץ אותם לשוב לשדה המאבק ולשנות את דרכם פעם נוספת. אבל, הפעם, לא בכיוון של ירידה אלא בכיוון של עלייה.
הבט סביבך, כמה וכמה נערים ונערות שנפלו לתחתית הסולם, ושוב טיפסו בחזרה למעלה למעלה!
חז``ל (סוכה נב א) מספרים שלעתיד לבוא יביא הקב``ה את היצר הרע וישחט אותו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. ``צדיקים נדמה להם (היצר) כהר גבוה. הרשעים נדמה להם (היצר) כחוט השערה. הללו בוכים והללו בוכים. צדיקים בוכים ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעים בוכים ואמרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה``. פירש רש``י: הצדיקים בוכים כאשר נזכרים בצערם שהיה להם לכבוש את היצר הרע בחייהם. היצרים והדחפים הם גם הר גבוה וגם חוט דק. בשעה שאדם נאבק עמם, נדמה לו שעומדים מולו כוחות ענקיים שלעולם לא ינצח. אבל כשהניצחון כבר מאחוריו, הוא מביט על היצר בזלזול. בסך הכל הוא חוט דק.
קשה להימצא בתוך התהליך בעת הטיפוס על ההר הגבוה. מטפסים ועולים קדימה, ולפתע מחליקים ונופלים אחורה. אל ייאוש. אל תתייאש מעצמך ואל תתייאש מהשגת היעד. שבע ייפול צדיק וקם. אל תתייחס אל עצמך כאל רשע או כופר, חס וחלילה, אלא כצדיק שנפל ומנסה לקום.
בכל הקשור לניסיונות אין שוויון בין בני אדם. יש מי שבחלקו נופלים יותר נסיונות, יש מי שעליו אמרו: ``כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו`` (סוכה נב א). יש מי שהוטלו עליו משימות קשות במיוחד, יש מי שאין נותנים לו לנוח רגע אחד בחייו אלא יצרו ``מתגבר עליו בכל יום`` (שם), ויש מי שנאלץ להתמודד עם הרבה נפילות אישיות.
``קוה אל ה`, חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה``` (תהילים כז יד). קברניט איננו נוטש את ספינתו בעת שהגלים סוערים. הוא חותר בהתמדה אל החוף. ``קוה אל ה```. מנסה ושוב מנסה. ``אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה - יחזור ויתפלל, שנאמר: קוה אל ה` חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה``` (ברכות לב ב). ``הוי מתפלל וחוזר ומתפלל, ויש שעה שיתנו לך`` (דברים רבה ב).
``קוה אל ה`, חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה```.
גליון מס' 63 לפרשת שופטים / מכתבים גלויים לנוער - מוסיקה
שאלה: אני אוהב מוסיקה - שירים עבריים ושירים לועזיים. לשמוע מוסיקה מתקליטורים זה מאוד נחמד, אבל חוויה אמיתית יש לי רק כאשר אני הולך להופעות של זמרים. זה חי, זה אמיתי. אני מודע לכך שהאווירה איננה מתאימה לאדם דתי, אבל אני מתעלם ממנה במודע ומתרכז בהופעה עצמה. האם יש פסול בדבר? האם יש באמת עדיפות לשירים חסידיים?
תשובה: כוחה של המוסיקה על האדם הוא גדול. האדם נמשך אליה, אוהב אותה ואפילו מתמכר אליה. מנין זה נובע? המוסיקה היא חלק מהאומנוּת הפורטת על נימי הרגש של האדם ומשפיעה על דמיונו. לכן, חכמי ישראל העריכו אותה והתייחסו אליה כ``חכמה`` נפלאה בגלל גודל השפעתה על הנפש. וכך כותב רבי יהודה הלוי (כוזרי, ב, סה) בהתייחסו ל``חכמת הנגינה`` בבית המקדש: ``אין ספק כי במקום הקדוש ההוא הגיעה האומנות הזאת לשלמות ולשכלול ושם עוררה את הנפשות, כאשר ייאמר עליה שהיא מעתיקה את הנפש ממידה אל הפכה``. המוסיקה משפיעה על נפש האדם, על מצב רוחו ועל עולמו הרגשי. היא מסוגלת להעביר את האדם מעצבות לשמחה, וכן להפך; ממתח לרוגע, וכן להפך; משנאה לאהבה, וכן להפך; מהחצנה להפנמה, וכן להפך.
גדול כוחה של המוסיקה - מכאן שבחה ומעלתה, ומכאן סכנתה. היא יכולה לעורר באדם את הכמיהה אל הטוב, ובאותה מידה היא יכולה לעורר את נטיותיו הרעות, את דחפיו ואת יצריו. היא פורטת על נימי הנפש... אולם הכל תלוי על אלו נימים - הקדושים או הטמאים?!
הדוגמה הבולטת ביותר להשפעה בעייתית היא האקסטזה שנכנסים אליה אלפי מעריצים במופעים של כוכבי זמר. הם צורחים עד אובדן חושים וחווים חוויה אקסטטית עמוקה.
מה משפיע על האדם? בראש ובראשונה: המילים המלווים את המוסיקה, התוכן של השיר. ההקפדה על התוכן שווה בין אם השיר הוא עברי בין אם הוא לועזי. הרמב``ם (בפירושו לאבות א טז) מבקר בחריפות את אלו שמגנים כל שיר לועזי גם כאשר תוכנו חיובי, ומנגד מאמצים כל שיר עברי גם כאשר תוכנו גס וקלוקל. הרמב``ם מכנה את התנהגותם: ``סִכלוּת``. ``זו סכלות גמורה, מפני שהדיבור לא ייאסר או ייאהב, או יימאס... לפי לשונו (= עברי או לועזי) אלא לפי ענינו (= לפי תוכנו)``. הרמב``ם כותב מפורש שאם התוכן הוא חיובי - אין כל הבדל באיזו לשון הוא נאמר, ואם התוכן הוא שלילי, יש להימנע ממנו בין בעברית בין בלועזית. מוסיף הרמב``ם לבאר שאם תוכן השירים הוא שלילי, ההאזנה לשיר העברי יותר מאוסה מההאזנה לשיר הלועזי, בגלל מעלתה של העברית, ``לשון הקודש``.
הוי אומר, ההבחנה בין שירים עבריים לשירים לועזיים היא משנית להבחנה בין שירים בעלי תוכן חיובי לשירים בעלי תוכן שלילי. מהו תוכן חיובי? התשובה היא פשוטה: שיר המטפח ערכים חיוביים או אידיאלים משמעותיים, המעורר חזון גדול, המעמיק רגשות בריאים וטובים. קיים מרחב גדול של אפשרויות, והן אינן מוגבלות דווקא למילים הלקוחות מהמקורות. גם שירים שחוברו על ידי בני דורנו באים בחשבון ובלבד שהם נושאים ומבטאים תוכן חשוב.
צריך לשים לב היטב לרוח המנשבת במילות השיר - האם הן מבטאות אופטימיות או פסימיות, אהבת החיים או אכזבה מהם, אהבת העם והארץ או ייאוש מכל תקווה, וכדומה. כמובן, ככל שאיכות התוכן גבוהה יותר, כך השיר ראוי יותר לבוא בקהל.
לאחרונה, התפתח ז`אנר של שירים שחוברו על ידי זמרים דתיים שהם גיבוב אינפנטילי של מילים. התוכן אינו קלוקל, הוא אפילו ``דתי``, אבל רמתו נמוכה מאוד, ילדותית. גם משירים אלו ראוי להינזר. אדם המכבד את עצמו אסור לו לחזור כמו תוכי אחר משפטים רדודים!
לא רק התוכן של השיר קובע את איכותו אלא גם המוסיקה המלווה את המילים - הקצב שלה, הריתמוס שלה. יש סוגים של קצב המעוררים את היצרים השפלים והנמוכים שבאדם, ויש אחרים המרוממים את האדם ומטהרים אותו. ועל כך בפינתנו הבאה.
גליון מס' 64 לפרשת כי תצא / מכתבים גלויים לנוער - מוסיקה (ב)
בפינתנו הקודמת הרחבנו את הדיבור על חשיבות תוכנם של השירים. סיימנו את הפינה בטענה שלא רק תוכנו של השיר קובע את איכותו אלא גם המוסיקה המלווה את המילים - הקצב שלה, הריתמוס שלה. יש סוגים של קצב המרוממים את האדם ומטהרים אותו, ויש אחרים המעוררים את היצרים השפלים והנמוכים שבאדם. יש מקצבים המעדנים את הרגשות ומעמיקים את ההתבוננות על העולם, ויש מקצבים הממכרים את האדם ומטשטשים אותו, וגרוע מזה - המגרים את יצריו הרעים ומעודדים את דחפיו החיתיים. אין זה סוד כמוס, מודעים לו מלחינים וזמרים. יש מקומות בילוי (כמו דיסקוטקים) המצהירים בגלוי שהם משמיעים מוסיקה בקצב ממכר ומגרה יצרים. בסוף ההופעה, המשתתף בה נשלט על ידי הצד הפראי שבו ודחפיו דופקים בו בעוצמה רבה. זוהי תוצאה ישירה של הקצב והסגנון המוסיקלי, כשהשפעת המילים היא מזערית.
לכן, בלי להתעלם ממרכזיותו של התוכן, צריך גם לשים לב לקצב ולסגנון המוסיקלי. הלבשת פסוקים על מוסיקת רוק, פופ או טרנס, איננה מקדשת את המוסיקה בצורה אוטומטית. לעיתים, התוצאה היא כלאיים של קודש וחול, ישראליות ונכריות, פנימיות וחיצוניות. לעיתים התוצר הסופי הוא קלוקל: המוסיקה טימאה את הפסוקים וסילפה אותם. כאשר נשאל ר` מנחם מענדל שניאורסון, האדמו``ר מחב``ד (שערי הלכה ומנהג יו``ד טז), האם מותר להקליט שירים המורכבים מפסוקים ומלחנים הלקוחים מנעימות לועזיות, הוא השיב שצריך להתייעץ עם תלמיד חכם, ``אם אפשר וראוי להכשירם``, וסיים ``וספיקו לחומרא``, כלומר: כל עוד אין ודאות שראויים הלחנים לבוא בקהל, אין לאמץ אותם.
ידוע ומפורסם שגדולי החסידות נהגו לאמץ לחנים עממיים של כפריים ושל חיילים, ולשיר אותם בהתלהבות ליד שולחנם יחד עם החסידים (כך גם יהדות צפון אפריקה אימצה את הסגנון המוסיקלי האנדלוסי). הנימוק שלהם היה שמוסיקה איננה מקבלת טומאה, כלומר אין זה משנה מהו מקורה ומיהו יוצרה, יהודי או גוי. יש שהסיקו מכך שהמוסיקה היא ניטראלית ואין כל מניע לקלוט לתוכנו לחנים של מוסיקה לועזית ואין כל בעיה לאמץ את המקצבים המקובלים בזמר הלועזי. מסקנה זו מוטעית. גדולי החסידות לא אימצו כל שיר וכל לחן. ברגישותם הרבה ובאינטואיציה המפותחת שלהם, הם סיננו את הלחנים והכשירו בקהל רק את המיטב, את הנקי ואת הזך. חלק מהאדמו``רים היו בעצמם מלחינים מוכשרים, הם אמנם השתמשו במוטיבים שהם קלטו מהמוסיקה שבסביבתם, אבל עידנו, שיפרו והשביחו אותם.
בקיצור: כשם שהמילים נושאות תכנים ומבטאות אותם, כך גם המוסיקה עצמה. היא מביעה את מעמקי הנפש ומשפיעה עליה. לכן, ערכה של המוסיקה נגזר מעולמו הפנימי של המלחין אשר חיבר אותה ומהזמר המבצע אותה. בלשונו של ר` נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר``ן ג): ``מי ששומע נגינה ממנגן רשע, קשה לו לעבודת הבורא. וכששומע ממנגן כשר והגון, אזי טוב לו``.
ומכאן בחזרה לשאלתך על השתתפות בהופעות של זמרים. קיימים מספר היבטים: (א) סוג המוסיקה. (ב) תוכן השירים. (ג) דמותם ואישיותם של הזמרים. (ד) האווירה השוררת בזמן ההופעה אצל קהל המאזינים. לפני השתתפות בהופעה, צריך לערוך בחינה מדוקדקת על פי הקריטריונים הנ``ל, ורק אז ניתן להגיע למסקנה נכונה. צריך לזכור שהבדל גדול קיים בין האזנה לשיר מוקלט לבין נוכחות פיזית באולם בשעת ההופעה. הנוכחות מעמיקה את החוויה ומהדקת את הקשר בין המאזין לבין הזמר. לכן, נדרשת זהירות מרובה. כל אלו דברים פשוטים.
נסיים בדברי הראי``ה קוק זצ``ל (עולת ראיה א, קנז) על הפסוק ``קבל רינת עמך, שגבנו טהרנו נורא``. הרִינה מעוררת את ``כוחותיו החיוניים`` של האדם, אבל יחד אתם עלולים ``גם הכוחות הבלתי זכים וטהורים`` להתעורר, לצוף ולכבוש את האישיות. לכן, לאחר התפרצות הרינה מבקשים אנו את הופעת היראה והטהרה: ``שגבנו, טהרנו, נורא`` כדי לזכך את הרינה ואת השירה.
הבה נרבה שמחה, נרבה חוויה ורגש, נרבה לשיר, לנגן ולהאזין למוסיקה. אבל נבחר במוסיקה איכותית, נאזין לצלילים זכים וטהורים, עדינים ועמוקים, ולא נתמכר למוסיקה זולה.
גליון מס' 65 לפרשת כי תבא / מכתבים גלויים לנוער - למה?
שאלה: הטובים שבבנינו נהרגים ונטבחים על ידי רוצחים שפלים, למה אנו שותקים? משפחות שלמות נגדעות על ידי פורעים ערביים, מדוע אנו דוממים? זוגות הורים נרצחים בדרכים על ידי ערלי לב, ואנו ממשיכים לחיות את חיינו כאילו דבר לא קרה! מדוע צדיקים וצדקניות נפגעים על ידי אויבים אכזרים, ואנחנו מבליגים?! דם יהודי נשפך כמים, אבל אין תגובה ואין נקמה, אין מי שמסיר מעלינו את החרפה הנוראה הזו! מי שמפחד מנקמה הוא חלש אופי, הוא סמרטוט, הוא נגרר אחרי אלו שרועדים מהצל של עצמם. מי אמר שנקמה איננה ערך יהודי?! הנקמה מיוסדת על זיכרון, על עקביות, על צדק, על נאמנות. מתי נָקוּם לנקום את מתינו?
תשובה: אתה צודק. אנחנו צריכים לנקום, נקמה גדולה! לא נסתפק בנקמה קטנה, לא ננוח ולא נשקוט עד שננקום נקמה קשה וכואבת שתזעזע את כל שונאינו.
יש שני סוגי נקמה. יש נקמה של גואל הדם. זוהי נקמה פרטית, היא מוגדרת על פי ההלכה כרשות. אבל ישנה נקמה אחרת, שהיא חובה: ``נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים`` (במדבר לא ב). על מה הנקמה? על הפגיעה באומה. פגיעת המדיינים בישראל לא היתה עבריינות על רקע פלילי אלא חלק מעימות לאומי. לכן, הנקמה בהם איננה נקמה פרטית אלא נקמה שבה שותף כל עם ישראל, כפי שכתוב בתורה: ``וידבר משה אל העם לאמור: החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין, לתת נקמת ה` במדין. אלף למטה, אלף למטה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא`` (שם, ג-ד). זו לא היתה נקמה פרטיזנית, של איש בודד הנוקם את נקמתו, אלא נקמה של עם שלם באמצעות שלוחיו ונציגיו, נקמה שיטתית ומאורגנת, נקמה צבאית.
מו``ר הגר``ש ישראלי זצ``ל כתב שמלחמת מדין היא האב-טיפוס למלחמת ``עזרת ישראל מיד צר`` (= מלחמת הגנה). הרמב``ם מונה כמה סוגים של מלחמות מצווה. אחד מהם הוא מלחמת עזרת ישראל מיד צר (= מלחמת הגנה). רבים תמהו מה המקור לכך, מנין שזו מלחמת מצווה? שמא תאמר, מקורה במצוות הצלת נפשות. כשם שהיחיד נצטווה להציל את חברו, כך הוא נצטווה להציל את כל עם ישראל. הסבר זה איננו מספק, מפני שמצוות הצלת נפשות היא מוגבלת. אין האדם חייב להיכנס למצב של סיכון גבוה כדי להציל את חברו. חייו קודמים לחיי חברו. שיקולים אלו אינם קיימים ביחס למלחמת ``עזרת ישראל מיד צר``. כל מי שמתגייס לצבא ויוצא לקרב להגנת עם ישראל, מסכן את עצמו. מנין החובה לצאת למלחמת ``עזרת ישראל מיד צר``? השיב הגר``ש ישראלי: מקורה במלחמת מדין - ``וידבר ה` אל משה לאמור: צרור את המדיינים והכיתם אותם, כי צוררים הם לכם``. מצווים אנו להילחם נגד כל מי שצורר לנו (= תוק