כאן גרים בכיף נשואים ורווקים

אם אתם בסביבות גיל השלושים ורווקים, כנראה שכבר התחילו לכם המחשבות וההצעות לעבור לאחת מהביצות -בקטמון או בגבעת-שמואל. למה? כי אולי שם יש סיכוי טוב יותר למצוא את השידוך המיוחל, או אולי כי כולם שם והעיקר לא להיות לבד.

"גרתי בקטמון במשך תשע שנים, אבל לא היה לי טוב בכללי, היו הרבה חבר'ה להיות איתם אבל התחושה היתה כזאת שכאשר כולם רווקים אז ההתנהגות היא שאנחנו 'צעירים לנצח'. כולם התנהגו כמו צעירים, משהו שכבר לא מתאים לגילאים וגם לא מתאים כאשר כל אחד מאתנו מקיים ביום-יום שלו חיים של מבוגרים כשנמצאים בעבודה". מספרת ד' בת ה-34 שביקשה שלא לחשוף את שמה.

"כל שבת היתה נראית כמו שבתות של בני-עקיבא. היינו חבר'ה, לא משנה אם חלק הם בני 28 וחלק הם בני 45, עדיין ההתנהגות היתה אותה התנהגות. חוץ מההתנהגות הילדותית, המצב הזה גם משפיע על היחסים שבין נשים לגברים. והכי חשוב משפיע על הקשרים כשיוצאים לדייטים. מנסים לצאת, אבל לא מתייחסים לזה ברצינות הנדרשת".

ד' גדלה ביישוב קהילתי ואוהבת מאוד לחיות כשמסביבה טבע ולא הבניינים והרעש העירוני, מה גם שהיא מאוד התגעגעה לחיים קהילתיים. ד' עובדת בירושלים ולכן ניסתה למצוא יישוב להתגורר בו באזור הבירה, אך נתקלה במבוי סתום, משום שוועדות קבלה ביישובים אינם מקבלים רווקים לתוך הקהילה. באחד משיעוריו של הרב יוסי פרומן בנחלאות, שיתפה אותו ד' ברצונה הבלתי אפשרי לגור ביישוב והוא הפנה אותה ליישוב תקוע שבגוש-עציון, שם מקבלים רווקים בשמחה.

"אנחנו חלק אינטגרלי מהקהילה, אני משלמת מיסים ומשתתפת בכנסים וחלק ברמה הקהילתית ברמה שב שאני יכולה לתמוך ולהיתמך, שאם חברה יולדת אני יכולה להיות חלק מהסבב ולהכין לה ארוחות וכשאני חולה אז היא תעשה לי את הקניות בסופר והיא תביא לי הביתה. משהו בקטמון שלא הרגשתי שקיים".

כמה רווקים היו כבר ביישוב?

"אני לא יודעת כמויות, אני לא מכירה את כל הרווקים. החברות שלי זה הנשים הנשואות, כי הן בגילי, הן אלה שאני מתחברת אליהן. אבל ברחוב שלי יש לפחות 6-7 דירות של רווקים. חלק גרים לבד כמוני וחלק גרים כשותפים. אלה שגרים כשותפים זה חבר'ה בני 23-24 שרובם סטודנטים. אין דבר כזה דברים רק לרווקים, גם בשבתות אני הולכת לארוחות אצל משפחות או מזמינה אליי".

"אין הרבה רווקים בתקוע, לכן הגעתי לכאן דווקא כדי לא להיות שוב תקוע בביצה". כך מספר ש'(33) מלמד בישיבת הסדר 'מחניים' בגוש וגר שנה בתקוע. "תקוע זה מקום הרבה יותר מקבל, העיר יוצרת גם ביצה ולא מעניין אותי להשתכשך עם רווקים. אני בחור חי ואני רוצה מציאות חיה. לתקוע יש את היכולת שלה בצורה לא כבדה ולא אידאליסטית, פשוט להכיל ולא כאג'נדה. זה דבר מאוד פשוט, יצרנו שיח נפלא בין הנשואים לרווקים, בלי הבדלים מהותיים בינינו".

בתקוע יש כ3000 תושבים, חילונים ודתיים, הרבה אנשי רוח ואמנים, מקום פלורליסטי שבו כל אחד יכול להשמיע את דעתו בכבוד. יכול להיות שזה מה שגרם לפתיחות שאין עדיין בשום יישוב אחר, או שפשוט הם הראשונים להבין את מצוקתם של הרווקים.

"אחד הדברים היפים בתקוע זאת הפתיחות המחשבתית והפלורליסטית של התנהלות חיים פשוטה ואנושית, זה ציבור מאוד מעניין." זה בעיקר מה שמשך את ש' לתקוע, "אני מיציתי את חיי הביצה שהרווקים בתוך הרווקים, בתקוע אני עם המשפחות. בתקוע הקשר בינינו לבין המשפחות זה לא מאולץ, זה פשוט ככה, לא צריך הצדקה לזה. יש משהו ביישובים דתיים שרווקות זה פצצה מתקתקת והם לא מתמודדים עם זה. ובתקוע זה פשוט. זה לא ביצה, כי ביצה נוצרת בגלל חוויה שאתה עומד במקום, זה מים שלא זורמים לשום מקום, זה רווקים שהם ביחד. פה נוצר אורח חיים בריא, יש לי גם חברים רווקים, שלפעמים עושים סעודה של החבר'ה הרווקים וגם לשם יכולים לבוא נשואים".

"מה שיפה בתקוע שהיא מקבלת את השונה בלי לתייגו, החבר'ה הנשואים מאוד שמחים על היכנסות הרווקים לקהילה. כי הם מרגישים שזה מכניס חיים, שלא כולם מדברים כל היום על טיטולים", מוסיפה ד'.

"זה משמעותי לי שאין מישהו שנשאר מחוץ לגדר ומנותק רק כי הוא עוד לא התחתן, עוד לא נולדו לו ילדים, עוד לא מצא עבודה, עוד לא התחתן שוב לאחר פרידה וכו'.." מספרת נשואה+2 מתקוע, "הישוב מורכב מכל מיני מצבי חיים. ילדים, צעירים, מבוגרים. רווקים, נשואים, גרושים. משפחות גדולות וקטנות. וכל אחד משמעותי לי בנישה אחרת ונותן לי מענה אחר. יש מקום לכולם. אני בסדר איפה שאני, כי יש מימיני ומשמאלי הכל. ואני לא צריכה וחייבת להתאים לדגם אחד".

בישובים פשוט לא מקבלים רווקים(צילום: shutterstock)

יישובים אחרים לא היו מקבלים רווקים?

"לפני תקוע גרתי בנחלאות ארבע וחצי שנים, היתרון של עיר שיש בה קפיטליזם גמור, כל אחד חי לעצמו אבל כשיש קהילתיות ביישוב אז הרבה פעמים לא יודעים איך להתמודד. לפני נחלאות חשבתי לגור ביישוב, אז חיפשתי יישובים בגוש עציון, וזאת הייתה חוויה קשה, הרגשה של 'מצורעות', עושים ראיון עם הרב כדי שלא תקלקל את שאר הקהילה' יש עילגות על גבול הפראנויה", נזכר ש'.

"זה לא היה לי פשוט לעבור את זה, אני סה"כ בחור בסדר שמלמד בישיבות הסדר. המקסים בתקוע שאין שום דבר כזה, יש שם התייחסות בריאה לרווקים. אבל אני מבין שביישובים אחרים יש לחצים ושמרנות שיוצרת התנהלות לא טובה".

"לא ניסיתי כי פחדתי מהדחייה, בישובים פשוט לא מקבלים רווקים. וגם אם רוצים לנסות את זה צריך להגיש בקשה מיוחדת, זה מעמד מאוד קשה לעמוד בו. וגם אני שמחזיקה מעצמי מישהי אסרטיבית ועם כוחות לא רציתי לעמוד במעמד הזה ולשכנע מישהו שכדאי לקבל אותי". מספרת ד' בתסכול, אך מיד מוסיפה:

"אך היום חייבים לעשות עם זה משהו, כשיש יותר ויותר רווקים, שהם לא מבחירה כאלה, צריך לזכור שהם חלק מהחברה הדתית לאומית ואי-אפשר להמשיך לא להתייחס לקבוצה הזאת ולשלוח אותם לגלות בביצות. ובזכות תקוע אני יכולה לחיות בתוך קהילה למרות שאיני בעלת משפחה עדיין. הרווקים בתקוע הם חלק אינטגרלי ביישוב ממש כמו נשואים, גרושים ואלמנים. ובנוסף לכך יש פה תוספת של אקט חינוכי לקהילה שילדים שגדלים רואים שזה בסדר גם להיות במצב הזה ולא כל מי שלא הצליח להתחתן צריך לחכות אי-שם בגלות העירונית עד שהוא יהיה כמו כולם".

האם יש קשיים בלחיות בתוך קהילה בתור רווק?

ד': "ביום-יום זה מאוד לא פשוט לפגוש כל הזמן את הפער הזה בין זה שאני רווקה ולראות כל הזמן חיי משפחה מולי. אבל זה שיש עוד רווקים ביישוב זה עוזר להתמודד עם הכאב הזה, כי אני לא היחידה. אז יש לי מקום לברוח אליו בדירה של חבר'ה רווקים, אבל זה לא קורה הרבה. אני הרבה יותר נמצאת עם המשפחות. שואלים אותי תמיד איך אני לא נמצאת כל הזמן עם הרווקים, כי כולם חושבים שהרווקים רוצים לחיות ביחד כי ככה יש יותר אופציות להכיר, אז זה ממש מופרך. כי בביצה לא יוצאים עם החבר'ה שאתה נפגש איתם ואפילו יותר מזה עכשיו אני יוצאת הרבה יותר מפעם, כי האנשים בתקוע מנסים לשדך לי בלי סוף".

ש': "לא קשה לי לראות את החיים המשפחתיים ביום יום, כי יש לי רצון להקים תא משפחתי. אז זה נותן לי המון בריאות. אני אוהב ילדים וזה כיף לי לשחק איתם ושהילדים רצים ומחבקים אותי. זה יכול לצבוט, וצביטות באות מאליהם, אבל זאת צביטה מנחמת. ובעז"ה גם לי יהיו ילדים. ושידוכים אין כאן, זה לא נחלאות, יש אחוז יחסי לחברה וטוב שכך, שזה לא יוצר ביצות ומרחב שידוכים. זה חסרון ויתרון. בעיר יש הרבה מאוד אופציות ובתקוע כישוב אין הרבה".

מי הם הרווקים של תקוע?

"אלה שרוצים להיות קרובים לטבע וכל מי שקץ בחיי עיר וחושק בחיי קהילה, זה המקום שלו. זאת הסיבה שאני כאן", משתפת ד'.

היות ותקוע זה ישוב מעורב ופלורליסטי, רווק דוס יותר יוכל לגור כאן?

"אני לא יודעת, אבל בעיני והחזון שלי שזה לא יהיה רק בתקוע שזה יהיה ככה רגיל בכל היישובים. וגם לתקוע זה לא נכון שתהיה איזה נהירה המונית של רווקים, זה צריך להיות ככה בכל ישוב. ואז הדוסים ילכו לישובים הדוסים ושכל אחד יבחר את היישוב שמתאים לו".

האם יש עוד דברים שהחברה הציונית דתית פחות מקבלת אצל הרווקים?

"בכללי החברה הדתית עוד לא מצליחה לעכל את תופעת הרווקות המאוחרת. הם לא עשו את הסוויץ' שזה לא תקופה זמנית ושעוד שניה כולם הולכים להתחתן. אין מה לעשות זה קבוצה שהולכת וגדלה, לא מבחירה! וחייבים להתייחס לזה, במיוחד הרבנים ואנשי החינוך. בדרך כלל שחושבים על הרווקים זה בגדר של איך לפתור את הבעיה הזאת? אבל בנוסף לכך צריך לדבר יותר, על איך חיים עם הרווקים בינתיים". ד' לא רק מדברת, היא גם עושה. לפני כשנה היא פנתה לארגון "בית הלל" בכדי לנסות לפתוח את שערי היישובים לרווקים. בתגובה היא קיבלה תמיכה גדולה ומחזקת, אך בפועל הם לא ממש פעלו בנושא וד' נשארה לבד במערכה לקבלת זכויות שאר הרווקים.

הישוב תקוע.יישובים אחרים לא הסכימו לקבל רווקים(צילום: פלאש 90)

כשתתחתנו בעז"ה תרצו להמשיך לחיות בתקוע?

"אני בתקוע כי זה מקום שהוא מדהים וזה מקום להלך הרוח שלי. זה מקום שמשלב המון חופש, אז אני לא גר פה רק בגלל היותי רווק".

"שאלה טובה". צוחקת ד' בקול, "יכול מאוד להיות שכן. כי עכשיו אני מרוצה והצליחו לקבל אותי כמו שצריך. זה קהילה שאני מאוד מאוד מתחברת אליה בכל הרמות הדתית הרוחנית הרגשית. ואני חייבת לקהילה הזאת הרבה בכך שהיא מקבלת אותי באופן כל כך יפה כמו שאף אחד אחר לא עשה לפני כן".

למרות ההתנגדות לקבלתם ליישובים, ש' כן חושב שיש מגמה של פתיחות בציונות הדתית. "יש תהליך כללי שהציבור עובר כמו בעיות זוגיות, גירושים ושלום בית, הציבור הדתי לומד או שהחיים מלמדים אותו בכוח, שהוא צריך לאתגר את דרכי ההתמודדות שלו ושיש צורך לדבר על זה ולא לפחד. הרווקות זה חלק מתהליך רחב יותר. יש פה הרבה שינויים עם התמודדויות הזוגיות, יש כנסים וסדנאות בנושא של זוגיות ואפילו מיניות. שזה חידוש, זה מראה על פתיחות. לציבור הדתי יש לו יכולת דינמיקה מרשימה מאוד, הוא זז, אולי בהצתה מאוחרת, אבל הוא זז ומברר והוא ער לדברים".

זה תורם המון שהם לא נמצאים באי מבודד

הרב יוסי פרומן שפתח בפני ד' את הרעיון לגור בתקוע אומר : "אני חושב שקודם כל זה חלק מהבריאות הכללית. הדגל של תקוע שהיישוב מעורב ואנחנו רוצים שהיישוב יכיל את מרקם החיים המלא ולא רק פיסות וחלקים ממנו. להבדיל כשאני הייתי קטן וגרתי ביישוב היה לי מאוד חסר זקנים בבית כנסת, גיל 50 היה נחשב זקן ביישובים.
אנחנו רוצים שהישוב יכיל אוכלוסיות שונות ושיכיל את כל המרקם המשפחתי. אני שמח שהילדים שלי רואים ופוגשים רווקים כשהם מגיעים אלינו לארוחות שבת ופוגשים לא רק את המצב של ההורים שלהם שהם נשואים. הם רואים אותם ומתיידדים איתם.
ובקשר לחינוך, אם זה טוב להראות רווקות מאוחרת לילדים-אני מאוד שמח שהתחתנתי, אמנם בגיל מופלג בגיל 28 אבל בסוף הרווחתי את אשתי. אבל אני חושב שזה לא רק עניין של הבן אדם זה בעיקר עניין של הקב"ה, מה הוא מחליט לך, זה לא אשמתם. זה חלק מהחיים.
ובנוסף אני חושב שזה תורם המון שהם לא נמצאים באי מבודד משלהם והם מעורים מקרוב במקום רק לפנטז איך לנהל בתים.
אני מבין מאוד יישובים אחרים שלא מקבלים אך אני חושב שאם הם יעשו את זה הם ירוויחו אומץ"