שלום לך ג'.
כמו רבים, גם אני קראתי את מכתבך הנוגע והתרשמתי מאומץ הלב שהוביל להחלטתך להתייצב בפני עדת הרבנים והמחנכים ולהעניק להם צוהר לעולמך. מצאתי עצמי מסמפט את רוב תחושותיך האמתיות שהן בעיניך נגזרות ישירות של קונפורמיות סרוגה מהבית שכולנו מכירים.
ואף על פי כן ולמרות הצהרתך הראשונה ובקשתך המפורשת שלא נחטא בסטיגמציה כלפי שאר הדתלשי"ם, נפלת מזגזג כלפי אלו שנשארו בתוך המחנה: "אצלנו יש הרבה צול"רים. למי שלא יודע מה זה - צדיק ורע לו. אנשים מאוד מורכבים, שואלים תמיד שאלות, מאוד כבדים". אז למרות הסתייגותך שמדובר בחוויה אישית שלך, תרשה לי לחדש לך ש'אצלנו' יש גם הרבה צוט"רים, שזה למי שלא יודע- צדיק וטוב לו.
והצוטרי"ם האלו, אמנם שואלים שאלות ומאוד מעמיקים ועדיין יודעים במקביל לקחת את החיים בסבבה: הם ישברו את הראש הצו"טרי שלהם בשיעור דף יומי בבוקר עד שהוריד החושב הזה באמצע המצח ממש יבלוט להם, אחר כך תוכל לראות אותם יושבים בקפה 'נחלת' ומפנקים את עצמם בהפוך קטן עם הרבה קצפת, מתכננים את הטרק הבא להודו.
עד לנסיעה הם יבקרו כמה פעמים ב'עין איתמר', ילמדו 'נתיבות שלום' על קפה שחור, יברכו בשמחה 'שהכול' ומאיר אריאל והמוזיקה שלו יענו אמן 'ומודה אני לפניך'. גם בגזרת ההתלבטויות הם לא ממש נופלים ממך, ו'התיק' שלהם מתחיל ב'ניסים בכר' בנחלאות וממשיך עד 'עין פרת'.
כמו הר געש פעיל, יבעבעו בהם תמידית ספקות אמוניות, תסכולים פנימיים ומלחמות מרוקנות נפש, פרי החיים הבלתי אפשריים שנקלעו לתוכם בבחינת 'אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי' ועדיין תמצא אותם בסופו של יום מוצאים את הנירוונה הבטוחה שלהם בתוך גבולות המחנה, מותחים את סבלנותו של אלוהים עוד ועוד, מעגלים פינות, מטייחים ובעיקר מודעים לכך שחולשה היא לפני הכול, קרקע המסוגלת לבריאתם של דברים גדולים.
היטבת לתאר את מצוקת תחזוקת הדת וכמה כוחות נפש היא שואבת. רק ההבדל כנראה בינך לבין הצו"טרים היא שהם מאמינים לא רק ב'מלכנו' אלא קודם כל ב'אבינו אתה'. שזה אומר שגם אם הם יפלו ויחפפו, ידלגו וישנו, יישברו וימאסו, יבעטו ויצרחו די כבר! וטאטע! עדיין הם ידעו וירגישו שיש להם מקום בתוך הקודש פנימה וישראל שחטא אע"פ שחטא ישראל הוא.
קצת אבדתי אותך כשכתבת: "נהייתי עצמאי יותר, נהיה לי טוב, נהייתי עצמי. הקשר שלי עם ה' המשיך בדיוק אותו דבר" ובאותה נשימה המשכת וכתבת: "אני יודע שכשאני מניח תפילין ולובש ציצית אני מרגיש לחוץ, זה מיותר לי, זה מחניק אותי". באמת מי אני שאשפוט ואבקר אותך, אבל קטונתי מלהבין בדיוק על איזה אלוהים אתה מדבר?כי לפחות ממה שכתבת, זה נשמע כאילו אתה מכתיב לאלוהים איזו מצווה זורמת לך יותר ועל אלו אתה תוותר ורק שכחת לכתוב, מה אלוהים ענה לך על ההסכם החד צדדי הזה?
ומה עם חינוך הילדים שלך? הבנו שאתה מרגיש הרבה יותר טוב בלי תפילין ואני רק חושב לעצמי מה אתה אמור לענות אם הילד שלך יגיד לך שהוא ירגיש הרבה יותר טוב בלי לעשות ברית מילה לילד שלו? ואיפה עובר הקו בין האסור למותר, בין הלגיטימי לפסול ומי בכלל מחליט עליו, ולמה? הרי ללא העולם ההלכתי דתי, איזה כוח בדיוק יאסור בסופו של דבר על הבת שלך מלהתחתן עם יוהאן, איש מקסים, אזרח העולם הגדול שמוצאו מאירלנד ואביו הוא המרא דאתרא של הכנסייה האנגליקנית?
אין ספק שמכתבת חשוב ומשאיר המון נקודות בצריך עיון גדול: כמו למשל חשיבותה של ההתחברות לטעמי המצוות בתור גורם חשוב אקוטי להנצחת הגחלת למול תהפוכות הדור כמו גם ההכרה בחשיבות המודעות העצמית, ההרפיה והיכולת לשחרר בלב שלם, כלים חשובים מאין כמוהם לעבודת ה' בתוך המחנה.
אבל בסופו של דבר, מלבד סימפטיה למצבך האמתי והערכה כנה לאומץ ליבך, אין בעצם בשורה של ממש במכתב, מלבד הידיעה שהחלפת את קידוש התכלית בקידוש הספק והחלפת את אלוהים הבראשיתי בזה האלטרנטיבי והידידותי למשתמש, יציר כפיך. או אם תרצה, איך אמר כבר מוטי קירשנבאום:
"אין ספק שיש אלוהים. השאלה היא רק האם אלוהים המציא את האדם, או שמא האדם המציא את האלוהים".