בשבוע שעבר עמדתי בפני רוב הרבנים מלמדי ומלמדות "מחשבת ישראל" בציונות הדתית. אני הייתי המדבר והם השומעים, חלקם גם המקשיבים. יחד חווינו חוויה מעצבת. רוצה אני לשתף אתכם בדברים שנשאתי בפניהם. לא מילה במילה, אך רוח הדברים מובאת כאן: ישבו שם כולם, רבנים מ"נתיב מאיר", מ"מקור חיים", רבנים הקשורים ל"גוש", ל"ישל"ץ" ל"אורות יהודה". לכל מקום. ישבו שם ושמעו שיחות של חיזוק באמונה עד שבאתי אני.
בשנות העשרים, חולצה מכופתרת משובצת - סגול לבן אדם, ראש גלוי, נינוח כלפי חוץ ונרגש עליתי לדבר. הפעם הם היו המקשיבים. וכך אמרתי: "אני מכיר רבים מכם. לא כולכם מכירים אותי אבל את הפנים שלכם אני מזהה. רבנים, אבות לחברים טובים שלי. למדתי בישיבה תיכונית ובישיבת הסדר, התגייסתי כבייני"ש, כמובן שחתמתי ויתור כשהורדתי את הכיפה - וכיום אני משרת בצבא.
התלבטתי מאוד אם להגיע לדבר בפניכם. בתחילה השבתי בשלילה. מה חושב דתל"ש כשמבקשים ממנו לעמוד ולדבר בפני רבני הציונות הדתית, בפני השורה הראשונה של המחנכים? שהנה, הוא מוצג לראווה; כולם יצביעו ויאמרו: כזה ראה ולמד. הנה כישלון בפנינו, וכעת בואו נבין למה הוא יצא ככה ונשפר את החינוך על מנת שזה לא יקרה שוב.
לאחר ששוכנעתי שהכוונה היא להקשיב ולשתף, ומאחר וחשוב לי שתכירו את העולם הפנימי שלי כדתל"ש, דרכו אולי תוכלו להזדהות או להבין ממקום אחר את הדתל"שים כולם - באתי להרצות בפניכם.
אין דבר כזה דתל"ש קלאסי. כל אחד והסיפור שלו, והאמונה שלו והבית שלו. כל אחד והחוויות המעצבות שלו. אני קורא סיפורי דתל"שים ואומר לעצמי: אה, ברור שהוא דתל"ש הוא בא מבית כזה וכזה, הוא חווה דבר כזה וכזה. אין דבר כזה. כל אחד עומד בפני עצמו, ואני בא לדבר בשם עצמי.
שפינוזה לא רלוונטי
אני מציע שלא לתת משקל רציני לטיעונים תיאולוגיים. נראה לכם שדתל"שים קוראים שפינוזה וקאנט ועל בסיס זה חוזרים בשאלה? כמה מהם באמת עשו את זה? בסופו של דבר אדם מחפש להרגיש טוב עם החיים שלו, והחוויה האישית היא זו שמעצבת דרכו. אני לא בא לדבר אתכם אידיאולוגיה. אין לי מה למכור לכם. יושבים כאן אנשים חכמים ומנוסים. אני בא לספר סיפור אישי. תקשיבו לסיפורים האישיים של מי שמולכם. רק ככה תוכלו להבין. או לפחות להתחיל להבין.
אז מה קרה? למה חזרתי בשאלה? האמת היא שאני לא יודע לענות לעצמי. אין אירוע מכונן שקרה ושינה את אורח חיי. מדובר בתהליך ארוך ומורכב. בכל זאת אנסה להצביע על מספר נקודות שאולי קשורות. אולי לא. בסופו של דבר הכל קשור באישיות שלי, באופי, בהורים ומשפחה, בישיבה, בחברה בה גדלתי.
גדלתי באווירה מאוד טעונה. אני בא מבית מאוד דתי ומאוד ימני. אני אומר טעונה אבל הזדהיתי עם התכנים. הייתי הולך לכל ההפגנות של הציבור. השיא של האידיאולוגיה והמאבק, צדקת הדרך ותחושת השליחות היה כמובן בגוש קטיף.
גוש קטיף היה הזמן בו כנער סחבתי על הכתפיים מאבק בכולם. במדינה בה אני חי, בשלטון, בצבא. כולם נגדנו. כולם שמאלנים-חילונים, לא אכפת להם מארץ ישראל. ה' הוא המלך. יש כאן כוחות רעים שפועלים נגדנו. אבל היה גם יותר מזה - היה מאבק אפילו נגד ה"ממלכתים" וה"קווניקים". גם הם נגדנו. הייתי פעיל מאוד במאבק וירדתי לגור בגוש למשך כחודש וחצי עד העקירה עצמה. אני זוכר שהתקשרתי לאחותי, אמרתי לה: אני מרגיש שאני מתפרק כאן. אני לא עומד בזה. רוצה לעזוב, לנסוע לגולן. היא אמרה לי: בסדר, אל תתפלל במניין, אל תקפיד על מה שלא צריך להקפיד. מה שבגדר רשות - שם תרפה. אני זוכר את הקושי העצום. בעמונה כבר לא היו לי כוחות. אני אדם רגיש, וזה לא פשוט. כולם צועקים, יש בכי, יש הרבה אמוציות. האמנתי בזה אבל בשלב מסויים הבנתי שלא היתה לי ילדות. זה לא באשמת אף אחד. הסביבה התפעלה מהבגרות, והאופי שלי משך אותי לטוטליות הזאת, שהיתה ממלאת אותי ומחדירה בי תחושת משמעות שאני מתגעגע אליה עד היום, אבל מצד שני מחקה את ה"אני" שלי.
מתי עשיתי לעצמי?
אני זוכר ששאלתי את עצמי: מתי הייתי אני? עד אז הייתי אידיאולוגיה. אבל מתי עשיתי משהו לעצמי? מתי שיחקתי טניס, מתי שחיתי, מתי בזבזתי זמן? מתי עשיתי משהו סתם כי הוא כיף? יש לי אופי מאוד קיצוני, כך שבהפסקות בבית הספר הייתי לומד פעמים רבות בעזרת נשים. פעם למדתי "תניא" והרב בא וסגר לי את הספר. אמר לי שזה מוקדם מדי. עד היום אני אוהב לעיין ב"תניא" לפעמים.
הבנתי שאני צריך להתחיל לחיות. בכלל בציבור הדתי לא מצאתי חיים כמו שמצאתי בציבור החילוני. אצלנו יש הרבה צול"רים. למי שלא יודע מה זה - צדיק ורע לו. אנשים מאוד מורכבים, שואלים תמיד שאלות, מאוד כבדים. כמובן שזו החוויה האישית שלי, כל אחד חווה וגדל במקומות שונים. בציבור החילוני יש משהו הרבה יותר חבר'המני, הרבה יותר "רחובי", זורם וקליל. יש ערכים מופלאים בציבור הדתי-לאומי; את הכסף והסודות שלי אני כנראה אתן לחברים דתיים, אבל לצאת להינות? עדיף עם חברים חילוניים.
יש עוד נקודה והיא הרצון לאהבה. להיות בקונצנזוס. בסופו של יום, ולא באופן שטחי, אדם מחפש להיות בסדר. להיות טוב. להימנע מהתנגשויות. איך יתכן שאני נגד המדינה שלי. שכולם מסביב חיים בחושך? רציתי להשתייך. רציתי לפחות לבדוק, לקרוא, להכיר את העולם הזה. את רוב המדינה שלנו. את ה"אחרים"; האלה שנלחמתי בהם כל כך.
לא חשבתי שיכה בי ברק
עוד דבר הוא ההתנגשות בין התשוקות, אם תרצו, ובין עולם המצוות. הבנתי שכל עולם ההלכה זר לי. הוא נטל מבחינתי ואני לא מוצא קשר בינו ובין הקב"ה, ה', אלוהים. אני פשוט יכול להמשיך להאמין, לדבר אתו, להתפלל ובלי לסחוב עלי את כל העולם ההלכתי הזה. אומרים תמיד: קשה אז מפסיקים? והתשובה היא כן. מפסיקים. אף אחד לא עושה דברים שקשים לו סתם.
אתן לכם דוגמה: אדם עולה על הר ויש לו תיק מלא באבנים. מי לא יזרוק את זה? אם מדובר באבנים, במשהו מיותר שלא ממלא שום פונקציה בחיים שלי למה שאני אסחב אותם? אני צריך מוטיבציה מסוימת. יש לי לא מעט חברים שמעדיפים להיות דתיים לייט. הם לא מאמינים אבל זה נוח להם. אוקיי, נוח להם, מבחינתם זה לא מחיר כבד לשמור שבת. אבל מה קורה בארץ אחרת, בזמן אחר, עם חברים אחרים? פתאום כולם מסביב, שהם אנשים כמוני, כמוכם, הולכים לסרט ואז מה? אני לא אבוא? למה? אני צריך סיבה מאוד טובה בשביל זה. פתאום אני מבין שאני אמנם ממשיך לשמור תורה ומצוות כי יש לי מוטיבציה וקוראים לה: הורים, חברים, משפחה, סביבה. אבל בצבא כל זה נפסק.
ועדיין - איך חוצים את הקו הזה? איך עוברים? תמיד יש את החשש. לא חשבתי שיפול עלי ברק משמיים. כל אדם חושב מבין שזה לא יקרה הרי. אבל כן חשבתי שיקרה משהו. אני זוכר שאבא שלי היה אומר לי ללמוד כל יום בחופש משהו מספרי הקודש בבית. תלמד. יום בלי לימוד הוא לא יום. אי אפשר לעבור יום בלי ללמוד. חשבתי שאם אפסיק לשמור שבת, להניח תפילין אני אחוש שמשהו חסר, יהיה לי קשה, אני אהיה פתאום מחוספס יותר. אבל להפתעתי זה לא קרה. להפך.
נהייתי עצמאי יותר, נהיה לי טוב, נהייתי עצמי. הקשר שלי עם ה' המשיך בדיוק אותו דבר. אבא שלי כמובן לא מאמין שיש לי קשר עם ה' אבל מבחינתי כלום לא השתנה. או שהשתנה אך רק לטובה. בעולם הדתי הרגשתי בהרבה מקומות שיש טרחה שצריך להפטר ממנה. יאללה, בואו נעשה מנחה, בואו נגמור עם זה כבר. ברור שזה תלוי אדם ומקום אבל מבחינתי היה מדובר באבנים. תמיד זה היה מכשול כזה. את עולם החסידות והרגש מאוד אהבתי ואני עדיין מרגיש קשור, אבל הכזית מצה, הציצית, ההגעלת כלים, בשביל מה? מה זה ממלא בחיים שלי? הכל קליפות ריקות.
דברים אחרונים: אומרים לי תברר. אוקיי. אין לדבר סוף. תמיד יש עוד מה לברר ומה ללמוד. אבל מי מברר? מי שקשה לו, מי שמחפש. אני טוב לי. בעולם ההלכתי דתי היה לי רע. אני יודע שכשאני מניח תפילין ולובש ציצית אני מרגיש לחוץ, זה מיותר לי, זה מחניק אותי. לעומת זאת בלי זה אני מרגיש שמח ורגוע הרבה יותר. למה לחזור לשם? אני צריך סיבה מאוד טובה. ואין לי.
הרב, חזרתי בשאלה
לא מזמן ביקרתי את אחד הרבנים שלי. הוא כמובן לא ידע שאני לא דתי. באתי עם כיפה. הוא אמר לי: "תזהר, בצבא אפשר להתקלקל. אבל אתה חזק, אתה, אני סומך עליך". לא רציתי לשבור לו את הלב. איך הוא היה מגיב אם הייתי אומר לו: הרב, גם אני. גם אני חזרתי בשאלה.
עם רב נוסף אני שומר על קשר. כשהוא היה הר"מ שלי בשיעור ב' והבנתי שאני כבר לא דתי באתי אליו וסיפרתי לו. הוא הגיב בשקט. לא ניסה להסביר או לשכנע. פשוט קיבל. הוא אמנם הצטער וכאב לו אבל הכל המשיך כרגיל ובעיני זה היה מופלא.
מבחינת התהליך עצמו - מדובר אצלי במשהו הדרגתי ואיטי מאוד. לא חוויה אחת, לא יום אחד. בהתחלה לא שם ציצית. אפשר להיות דתי בלי ציצית. אפשר ללמוד בישיבה, ללכת להתוועדות, לעבוד את ה' בלי ציצית. רבים עושים זאת. אח"כ לא בא למניין, אח"כ מדלג על ערבית ועל מנחה, ואז שחרית. ושוכח לראשונה להניח תפילין כי בלי שחרית, ועם דחיית תפילין לצהריים קל פתאום לשכוח. ומאז ממשיך, ולא מברך, ומזיז פלאפון או מדליק מאורר ביום שבת חם (וגם זה בשינוי). דברים שלא האמנתי שאעשה אני עושה היום. התהליך קורה, מתרחש ונפרש על פי חודשים ושנים.
יש מחבריי מי שקושרים נעליים לפי ההלכה. ימין שמאל - שמאל ימין. ככה הורגל וזה אינסטינקט. אני אוהב לפתוח גמרא לפעמים. לא מסוגל לראות ספר קודש הפוך, או ספרי חול מונחים על ספרי קודש. עדיין מכבד רבנים באופן אישי ואלו דברים שאני מקבל ולא מתכוון לשנות.
חיי הרוח שלי מוצאים מקום במוזיקה, בדיבור עם ה', בספרים, בכתיבה, בחברים, בטוב אנושי. גם לי יש מושג של מצווה ועבירה. כשאני לא נוהג על פי מה שנכון לנהוג, כשאני לא סבלן, כשאני גס רוח וכן הלאה אני חוטא. כשאני מתעלה על עצמי אני מקיים מצווה.
אסיים בנקודה חשובה. עליכם להבין שהמקום של הדתל"שים הוא מקום של כאב עצום. אומרים שמי שקשה לו עוזב לחיים קלים. זה לא נכון. לעזוב זה קשה - זה להיות לבד. זה קורע את הלב. אחיות שלי בוכות בטלפון. אני אותו הדבר אבל ההורים שלי כבר לא אותו הדבר. אני רוצה שיהיה להם טוב ואין לי איך לעשות זאת. מה יותר חשוב לאדם מאשר הסביבה שלו, החברה שלו, שהוא יהיה חלק ממשהו גדול, שהוא יקבל תמיכה ברגעים הקשים? לדתל"ש אין את זה וזה כואב מאוד, אבל החירות שקניתי, תחושת החופש והעצמאות; אני מנווט את חיי - וזה שווה הכל.