בג"ץ מתח ביקורת על בתי הדין הרבניים, אשר חייבו אישה לשלם לבעלה 60 אלף ש"ח כדי שייתן לה גט.
הנושא החל בשנת 2002, כשאישה הגישה תביעת גירושין בה כתבה כי היא ובעלה חיים בנפרד מזה חמש שנים וכי הצדדים מעוניינים להתגרש. בהחלטה נאמר כי לאחר סידור הגט יחליט בית-הדין על סמך החומר שבתיק, האם מגיע לבעל תמורה או פיצוי תמורת הגט. לאחר מספר דיונים החליטו הדיינים כי לבעל מגיע פיצוי תמורת הסכמתו, בסך של 60,000 שקלים וכן הורו לאישה לבטל את התביעה שהגישה נגד בעלה לשעבר בטענה שהוציא 40,000 ש"ח מחשבון בנק מעוקל שלו.
האישה ערערה על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול - שדחה את התביעה. "על הצדדים לדעת כי כאשר מתחייבים התחייבות על מנת לזכות בגט, יש להתחייבות זו משמעות ואין להתנער ממנה לאחר שהגט המיוחל כבר נחלת העבר", כתבו הדיינים.
עוד טענו הדיינים כי הבעל לא היה חייב להתגרש, ובשל הגירושין הוא "מפסיד נישואין לדרישת האישה לשם הנאתה בשחרור מכבלי נישואין, למרות שהגירושים מהנישואין האלה לא מחוייבי המציאות".
האישה בחרה לעתור לבג"ץ נגד ההחלטה, בה טענה כי על אף התנהגותו השלילית של הבעל כלפיה, לאורך שנים, החליט בית הדין לשלם לו פיצוי - "בבחינת פרס". עוד טענה האישה כי אין כל הלכה המפצה בן זוג על הסכמה להתגרש, לא בדין העברי ובודאי שלא בדין האזרחי. השופט מרים נאור, שפסקה בנושא, דווקא תמכה בהחלטת בית הדין וקבעה כי "הצורך 'בקניית' גט בכסף מעורר תחושת התנגדות ואי נוחות. אולם, זאת יש לזכור - נקודת המוצא לדיון כולו היא שבית-הדין הרבני מצא כי אין עילה לחייב את הבעל בגט".
"בתי-הדין סברו שאין עילה לחייב בגט, על כן האלטרנטיבה למהלך של פיצוי תמורת הגט הייתה שבני הזוג יישארו נשואים", כתבה השופטת נאור, "עם כל אי הנחת מן הרעיון של קניית גט בכסף, נראה כי למרבה הצער מדובר במעשה הקורה בדרך זו או אחרת יום יום. מעשה שבכל יום הוא שבן זוג (בעל או אישה) המשתוקק לסיים את חיי הנישואין אך בן הזוג האחר אינו מסכים לכך - 'משלם' בויתורים כספיים".
שופט העליון יצחק עמית קבע בפסק דינו כי "למרבה הצער לפנינו מקרה נוסף, מעשה של יום ביומו, בו אחד מבני הזוג נכון לויתורים כספיים כדי לקבל את הגט המיוחל". לדבריו, "ההסכם שבפנינו הוא אך סימפטום, וליתר דיוק תוצאה הנובעת מכך שבהאידנא הדרך לחיוב בגט (שלא לדבר על כפיית גט) היא ארוכה ומייגעת והמקרה שבפנינו אך יוכיח. הנה כי כן, ברי כי לנישואין שבין העותרת למשיב לא היתה תקומה, ולא בכדי דחה בית-הדין את תביעתו הטקטית של הבעל לשלום בית. אך למרות חלוף הזמן, לא נמצאה לבית-הדין עילה לחייב את הבעל במתן גט".
בהמשך פסק דינו מתח השופט עמית ביקורת על דייני בית-הדין וכתב כי "ההלכה היהודית מעמידה ארגז כלים מרשים דיו כדי לחלץ אישה מעולו של בעל סרבן גט מקום בו הנישואין הם קליפה ריקה מתוכן. כל שמתבקש הוא, כי בית-הדין הרבני יושיט היד ויטול את הכלי המתאים".