זכות אבות
"בן יצהר בן קהת בן לוי"
אצל רבה של לובלין, רבי אליהו קלאצקין, באו להתדיין רבי אחד של חסידים ואשתו, שעמדה והטיחה בבעלה – הרבי, האשמות כבדות, ותבעה ממנו גט פיטורין.
בעל הדין – הרבי – ניסה להתגונן, אבל משלא היה מענה בפיו לעצם הטענות, פנה אל הרב בשם ייחוסו הגדול, שהוא בנם של קדושים, נכדו של רבי יחזקאל מקוזימיר.
נפנה אליו רבי אליהו ואמר: בפרשת 'קרח' על הפסוק: "בן יצהר בן קהת בן לוי" נאמר במדרש רבה 'במדבר' (פרשה יח, ה) ולא הזכיר בן יעקב? שביקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר: "ובקהלם אל תחת כבודי" (בראשית מט, ו).
ונשאלה השאלה: מה רחמים יש כאן? אדרבא! מבחינת הרחמים, הרי שהיה על יעקב להזכיר כאן את שמו, שיהיו נכדיו ניצולים בזכותו, שתהא זכות אבות מגינה עליהם.
אלא מסתבר, שדווקא משום כך, שדווקא מתוך רחמנות, לא רצה יעקב שיהיו מזכירים לפניהם את סבם הגדול, שכן מי שהוא מתנהג בדרך מגונה, והוא בן לאבות גדולים, הדבר רק מחמיר את דינו ואת העונש המגיע לו.
לצמצם נזקים
"קראי מועד אנשי שם"
מיוחדין שבעדה..."אנשי שם" שהיה להם שם בכל העולם. (סנהדרין ק'.)
באסיפת רבנים חשובה, בהשתתפות ה"חפץ חיים", תבעו רבים להוקיע פרנסי מפלגה מסוימים ברבים, ולהכריז עליהם כפורקי עול.
קם ה"חפץ חיים" והגיב על הצעתם: מצינו לדתן ואבירם החולקים עם משה, שהיו "מיוחדים שבעדה", מוזמנים לכל אסיפה חשובה שהיא. האם לא הכיר משה בטיבם? וכי שכח כיצד התנהגו שני ה"פרנסים" הללו במצרים? איך יתכן שהרשה למנותם כעסקני ציבור?
אלא, בוודאי ידעם משה היטב, ומכל מקום היה תמיד נוהג עימהם בלטיפה ובזהירות, כי אמר בכך לרסנם, פן יתפרצו ויהיו גרועים עוד יותר מכפי שהם. ("אמרות חכמה על התורה").
הכבוד והרדיפה אחריו
"ומדוע תתנשאו על קהל ה'"
גאון אחד, ליטווק, שאל פעם את ה"חוזה מלובלין", מדוע זה נוהרים אליו רבים כדי ללמוד תורה מפיו, ומדוע לא באים אליו, שהרי הוא מוחזק על ידי עצמו ואולי גם בידי אחרים כתלמיד חכם גדול מה"חוזה מלובלין".
השיב לו הצדיק בנחת: גם בעיני פלא הוא שרבים באים אלי לדרוש את אלקים, שכן אני יודע את ערכי השפל, מי אני ומה אני. ומדוע באמת לא ילכו אל כבודו, אשר ידעתיו כגאון מובהק, סיני ועוקר הרים? ואולי היא הנותנת: משום שאני מתפלא על שהם באים אלי, לכן הם באים דווקא אלי. ואולי מפני שכבודו מתפלא למה לא יבואו אליו, על כן אינם באים אליו.
נסתרות דרכי ה'
"וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו"
מעשה ברבי שאול, רבה של ווילנא, שטייל יחד עם המגיד מישרים ר' שרגא פייביש. בעודם הולכים, דנו ביניהם על הרעיון שבית-דין של מעלה שלכל דור הם אותם שהיו למטה באותו דור. האזין יהודי אחד לשיחתם, פנה אל שני הרבנים וביקשם שידונו אותו כאן ועכשיו בעוד חי.
שני הגדולים שתקו ואחר כך התלבטו מה ישיבו לו.
אמר לו ר' שאול: אחד המשחקים שילדים נוהגים לשחק בחצר יחד עם הרבי המשגיח עליהם הוא משחק המלחמה. זה חייל, זה מפקד, אבל כאשר הרבי קורא אותם להיכנס לכיתה, נכנסים כולם, חייל כמפקד, ולעתים זה ששיחק כחייל הפשוט, חביב על רבו יותר מכולם, כולל מהמפקד הבכיר שבשטח. אף אנו, אין אנו ידועים מי הם החשובים שם, ופנה ליהודי ואמר: ייתכן שאתה תהיה הדיין שלנו, ולא אנו הדיינים שלך. ("נעם אפרים").