דרשת רבי שמעון סופר בקרקא

רבי שמעון סופר - בנו של החת"ם סופר ואחיו הצעיר של ה"כתב סופר" - היה מגדולי הרבנים באירופה במחצית השניה של המאה הי"ט. כשנפטר אביו הדגול (בכ"ה בתשרי ת"ר - 1839) היה אברך צעיר כבן י"ט וכבר אז גילה כושר מנהיגות מופלא וסייע לאחיו הגדול (רבי אברהם שמואל בנימין סופר) בארגון מוסדות התורה והחסד בקהילת פרשבורג. כעבור שנים אחדות (בשנת תר"ג - 1843) נקרא רבי שמעון לכהן כמורה הוראה בקהילת מטרסדורף ומאז והלאה התפרסם כאחד ממנהיגי היהדות החרדית במרכז אירופה.
בשנת 1860 הוכתר רבי שמעון סופר כרבה של קרקא, בירת גאליציה המערבית. וכאשר הגיע למקום כהונתו החדש, נדהם לגלות שמצויים כאן יותר ממאה ""מניינים" - מהם בתי כנסת ובתי מדרש גדולים ומפוארים ומהם מקומות תפלה צנועים של בעלי מלאכה למיניהם: צבעים וסיידים, חייטים וסנדלרים ועוד כיוצא באלה. מיד גם שמע מראשי הקהילה, שרב הפרוד בקרב יהודי העיר ואיש אינו בוטח בחברו ובשכנו הקרוב.
כשעלה הרב באותה שבת על בימת בית הכנסת לשאת את דרשתו, אמר להמוני הנאספים: חז"ל אמרו במסכת סנהדרין: "כולם חזרו לקללה (=כל ברכות בלעם נהפכו לקללות, כפי שהתכוון רשע זה מתחילה) חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות" (=חוץ מן הברכה "מה טובו אהליך יעקב" - שירבו בישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות - שלא נתבטלה כלל).
והנה ימים רבים הייתי תוהה, על שום מה נתקיימה דוקא ברכה זו של בלעם על ריבוי בתי כנסיות ובתי מדרשות בישראל. אולם כשבאתי לכאן ראיתי את הפרוד הקיים בקהילה עקב ריבויים של בתי תפלה ו"מניינים"; המצויים בכל רחוב ובכל סמטה, נתחוורו לי דברי חז"ל בסנהדרין על ברכות בלעם. שהרי אותו רשע לא רצה לברך את ישראל, אלא הקדוש ברוך הוא שם רסן בפיו וכפה עליו את אמירת הברכות. אולם כוון שפיו ולבו לא היו שווים בהשמעת כל אותן הברכות, עתידים היו אלה להיבטל ולעבור מן העולם. לעומת זאת כשראה בלעם במחנה ישראל המון "בתי כנסיות ובתי מדרשות", הבין שזו תוצאה של הפירוד והמחלוקת בקרב השבטים. ומתוך שנאתו הכבושה לישראל הסכים בלבו, שמציאות זו תתקיים אצלם לעד; וכיון שפיו וליבו היו שווים בברכה זו, שוב לא נתבטלה מאז ועד היום הזה . . . רבי שמעון סופר היה לא רק "נאה דורש", אלא גם "נאה מקיים". ומאז ועד סוף ימיו (קרוב לחצי יובל שנים) פעל הרבה להסרת המחיצות בקרב רבבות היהודים, שדרו בקרקא וביישובי הסביבה. אולם גם אחרי שרבי שמעון הלך לעולמו (בי"ז באדר תרמ"ג) הוסיפו זקני העיר לספר לבניהם ולבני בניהם על אותה דרשה ראשונה של הרב המנוח, שטעמה המיוחד לא פג מלבם כל ימי חייהם.