"וחיית ורבית וברכך ה' אלקיך" (ל, טז)
רבי יצחק אייזיק מספרין, ראש בית אב לשושלת קומרנה, היה מגן לכל כושל ומשען לדל. לא ישב לסעוד בלי עניים. ביום שלא נזדמן אורח לביתו, היה אף הוא פורש מן האכילה. בכפר מולדתו ספרין, החזיק בית מזיגה וחנות מכולת, מהם היה מוציא את פרנסתו בצמצום, ובכל זאת היו עניים סמוכים תמיד על שולחנו.
במיוחד התמסר בכל כוחו, למען המצוה הגדולה של פדיון שבויים. פעם אחת נזדמנה לו מצוה זו.. הוא קיימה בכל מאודו עד כדי הפקרת כל רכושו.
ביום שבת, נעצרה עגלה ליד ביתו בכפר, ובה שתי בנות ישראל שנשבו על ידי אחד מפריצי פולין, כבנות ערובה לחוב שלא נפרע על ידי אביהן. החוב הגיע למאות זהובים, סכום ענק בימים ההם. נכמרו רחמי רבי יצחק אייזיק עליהן, והחליט לפדותן בכל מחיר, ויהי מה.
כיון שהדבר היה בשבת, הלך אל נכבד הכפר הגוי, והביא לו את פרתו היחידה למשכנה אצלו. בכה והתחנן לפניו לעמוד לימינו, להעיד לפני הפריץ שיקיים את התחייבותו, לסלק לו במוצאי שבת את כל חוב היהודי אבי השבויות. נכבד הכפר בהכירו את יושרו של ר' יצחק אייזיק, נענה לו להיות ערב לפני הפריץ ולבנות נקרא דרור.
תיכף בצאת השבת, הוציא ר' יצחק אייזיק למכירה את כל הסחורה שבחנותו, את התבואה שבאסמו, את פרתו היחידה, עד שנאגר בידו סכום כערך החוב. ר' יצחק אייזיק ורעיתו מרת הינדא, הכניסו את שתי הבנות לביתם, מאחר שהגיעה אליהם השמועה, שאביהן מת מתוך עגמת נפש. הבנות גדלו בביתו עד שהגיעו לפרקן. ר' יצחק אייזיק השיא אותן, וגם נתן להן נדוניות ראויות להתכבד.
אחרי פדיון השבויות שעלה לו בממון רב, נתרושש ר' יצחק אייזיק והגיע לפת לחם. והנה באותם הימים נקלע אורח לביתם הריק, ולא היה להם במה לכבדו. הצדיק ורעיתו הצטערו מאד שאין בכוחם לקיים מצות הכנסת אורחים כמימים ימימה. האשה הלכה לשכנתה, ולוותה ממנה מעט אוכל והתקינה סעודה לאורח. כשנפרד מהם האורח, פרש כפיו וברך את בעלי הבית, שהיו חשוכי בנים, שיזכו להוליד בנים גאונים וצדיקים שיהיו למאורות בישראל. הברכה התקיימה במלואה.