איזה כיף לצרפתים.
מסתבר כי בשנת הלימודים הבאה בתי הספר היסודיים בצרפת יהיו נקיים מפלאפונים. , כלומר החל משנת הלימודים הבאה ילדי צרפת יחזרו לשחק בכדור, בתופסת ו"בחיי שרה" בגרסה המקומית. ילדי צרפת ישובו לדבר, לצחוק ואפילו להתקוטט אחד עם השני. הם גם ילמדו להביע את עצמם במילים ולא באימוג'ים ושיחה תכלול שטף של מילים (אמנם בצרפתית) ולא תכתובת קצרה בוואטסאפ.
אכן, איזה כיף לצרפתים.
יש כאלה שרק מגלגלים עיניים ומצקצקים בלשון, ויש שעושים מעשה. ילדי צרפת יעמדו בזה, משום שמדובר בכל ילדי צרפת ולא בבית ספר בודד או גרוע מזה, במשפחה בודדה (תרתי משמע). כשלכולם אין, כולם לומדים להסתדר.
אני מכירה את הטיעון לפיו אנחנו צריכים לצעוד עם הקידמה. שצריך ללמד את הילדים איך להסתדר עם הכלי החדש שנפל לידיהם ולא למנוע אותו מהם. אז זהו, זה בדיוק מה שהצרפתים מלמדים את הילדים שלהם. הם מלמדים אותם שבין שמונה לארבע אין. אחר כך יש. הם מלמדים אותם שיש חיים בלי הנייד, שיש תקשורת בין אישית אמיתית ולא רק וירטואלית. הם מלמדים אותם שאפשר לדחות סיפוקים ולשרוד כדי לספר על כך.
לשמונה שעות ביום ילדי צרפת לא יהיו חשופים למיליוני אתרי פורנוגרפיה. אף אחד לא יצליח לעקוב אחרי תחומי העניין שלהם ולשתול מודעות פרסום ייעודיות בשולי האתרים בהם הם גולשים. שמונה שעות ביום כפול שישה ימי לימודים בשבוע, כלומר 46 שעות של מוח ונפש נקיים ופנויים.
איזה כיף לילדי צרפת.
נכון, הוא לא רק רע המכשיר שבכיס. הוא לא רק חוסם תקשורת בין אישית. פעמים רבות הוא מאפשר מה ששיחה על פה לא מאפשרת. הודעה כתובה לרוב עניינית יותר, ממוקדת מטרה ונטולת מטען רגשי עודף. בעזרת המכשיר שבכיס אנחנו נגישים יותר למידע, אוספים ידע רב בקלות, וחוסכים הרבה זמן.
אבל בואו נודה על האמת: הגזמנו!
בליל ראש השנה תשע"ז ישבתי עם בני ביתי לארוחת החג. כל אחד הביע משאלה איפה הוא רוצה לראות את עצמו בעוד שנה. אני ייחלתי לכך שאוכל להיות הרבה פחות מחוברת לנייד. לא רוצה אותו בתור אינפוזיה! עברה שנה, ובליל החג השנה נאלצתי להודות שהובסתי. כליל!
לרגע, הייתי שמחה להיות ילדה בצרפת.
נחמה קירשנבאום אבינר היא פסיכולוגית קלינית