חדשות כיפה

כשהסביבה מחלקת רשיונות להורות

כשהילד/ה בוכה באמצע הרחוב, כל הסביבה נוטה לחוש אמפתיה כלפיהם. אך במה חטאו ההורים שלא מצאו את החולצה או הגומייה בצבע שהתבקשו

ילדה בוכה

ילדה בוכהצילום: שאטרסטוק

בדרך להביא את בתי בת השנה ו-9 למשפחתון שלה. קר בחוץ ולמרות שהיא מתעקשת כמו תמיד, לא ללבוש את המעיל, היום ברור לי שאין על מה לדבר. אני קצת בכוח מיישרת לה את הידיים כדי שייכנסו לשרוול, רוכסת ומתחילה לצעוד. היא ממשיכה לצרוח ואני ממשיכה ללכת. גם הכלבה צועדת איתנו. אנשים אוהבים את המראה הזה של אימא וילדה בעגלה, והכלבה, אצל רוב האנשים, רק מוסיפה נקודות. אנשים בדרך כלל מחייכים חיוך כזה נמס. אבל לא היום. היום זה לא יקרה. כשהילד/ה בעגלה צורח/ת, בוכה, או מכל סיבה שהיא לא מרוצה, גם התגובות מסביב לא מאחרות לבוא. אז עמדתי לפני מעבר החצייה והאישה שעמדה שם מיד התחילה "מה קרה לו? למה הוא בוכה?" (המעיל סגול עם פרחים והנעליים ורודות אבל מילא)

"בגלל המעיל", אני עונה.

"כן???", היא אומרת בטון מסופק.

"כן" אני אומרת והיא ממשיכה "זה מה שהמעיל עושה לו? מה את אומרת?"

כאלה הם האנשים ברחוב, או אולי צריך להגיד כאלה אנחנו. הילד תמיד מנצח. הוא תמיד נתפס בעינינו כמסכן, חלש, חסר אונים ולכן אנחנו מרגישים את הצורך לדאוג לו, להגן עליו. גם מפני ההורים שלו.

בעיה מס' אחת היום והסיבה המרכזית שאנחנו- ההורים, מגיעים לחוגי הורים היא חוסר הביטחון שלנו בסמכות שלנו. מבלי להיכנס לכל הסיבות שהביאו אותנו למצב הזה, האישה שפגשתי ברחוב היא דוגמה שמשקפת היטב את החברה היום. אנחנו חיים במציאות בה ההורות שלנו נמצאת כל הזמן תחת זכוכית מגדלת של החברה. אולי זה נשמע דווקא טוב לרגע. טוב שהורים יפחדו, שירגישו מאוימים לעשות דברים רעים לילדים שלהם. כך נעזור למנוע התעללות בילדים, ניצול מיני, ועוד רעות חולות. אבל העניין הוא שלגבי רוב ההורים זה לא נכון. הרוב המוחלט של ההורים ראוי לתפקיד. יותר מראוי. אני פוגשת הורים כל יום, בגנים, בשכונה, בסופר. אני רואה אותם. אני רואה את הילדים שלהם. לא חסר להם דבר. הם מקבלים מההורים שלהם הכול. אנחנו חיים במציאות הכי טובה שהייתה פה אי פעם. הילדים חיים בבתים טובים, יש אוכל ובגדים ומשחקים. וההורים מקשיבים לילדים ורגישים אליהם באופן שלא היה נפוץ בדור שלפנינו ובטח לא בזה שלפניו.

אז האם יכול להיות שלאימא או לאבא שכל היום (וכל הלילה) עושים הכול בשביל הילד שלהם לא מגיע קרדיט קודם? איך יכול להיות שהורה חייב לתת דין וחשבון למישהו זר ברחוב על כך שהילד לא מרוצה? במקום לחזק את הביטחון של ההורה בסמכותו אנחנו מחלישים אותו. ההורה מרגיש תמיד שהחברה מעמידה אותו במבחן, כאילו יש לה איזה מונופול על הורות והיא מחלקת רישיונות, רק שבניגוד לכל תפקיד אחר בעולם, בהורות אף אחד לא מחלק רישיונות, חוץ מריבונו של עולם. מהרגע שמגיח תינוק לאוויר העולם הוריו מקבלים את סמכותם כהורים באופן אוטומטי. ככה זה היה תמיד. ככה זה צריך להיות. לא צריך לעבור בית ספר כדי להיות הורים. לא צריך לעבור חוג הורים. (חוג הורים מיועד למי שיש לו קשיים והוא בעצמו מעוניין לקבל שיעזרו לו להתמודד). החיים הם ההכשרה שלנו להיות הורים, הם ה"לימודים" שלנו. כל אחד והמסלול שלו, התובנות שלו שרכש בחיים, והדרך אותה הוא בוחר להורות לצאצאיו.  

אז אולי בפעם הבאה שנראה ברחוב הורה עם ילד שנראה לא מרוצה, נחייך ונאיר לו פנים, גם אם הילד בוכה, כי אנחנו יודעים שהוא ראוי.

 

לכל הטורים של שרון רחל פלג, היכנסו!

 

שרון רחל פלג- אימא לארבעה, מורה לעברית באולפן לעולים חדשים, תלמידה לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך, ומנחת חוגי הורים בגישת שפר.

 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ישכנע אותם להצביע נגד? משמאל: חברי הכנסת אייכלר מוזס וגפני צילום: פלאש 90. מרים אלסטר

המשבר הבא? קריאה לח"כים החרדים להתנגד לחוק הלאום

קרא עוד