מבוא:
יש היום הרבה תחליפים וחיקויים. הכל יותר זמין, יותר זול, יותר פשוט... טפט שנראה כמו עץ, רובוט שמכסח דשא, פלסטיק שנראה כמו מתכת... זה נחמד... אבל זה לא זה.
פעולה זו מהווה המשך לקודמת. לאחר שבררנו מהו חבר ומהם הקריטריונים לבחירתו נבחן עכשיו את הצורך שלנו בחברה ומה אנו מוכנים לעשות כדי להיות חברים יותר טובים לאחרים.
למרות שהיום מאוד מקובל לעשות תחליף לכל דבר טוב – תחליף דשא, תחליף חלב, תחליף בשר וכדומה – יש דברים שאין להם תחליף. אחד הדברים זה האנושיות שלנו, היחסים בנינו, הדאגה, העזרה. אלו דברים שאף מכונה לא תוכל לעשות ואי אפשר לקנות את זה בכסף (אפילו לא בהרבה כסף!).
מטרות:
1.החניך יבין שלא לכל דבר יש תחליף. דברים שאנחנו לא נעשה, אף מכונה לא תוכל לעשות במקומנו.
2. החניך ילמד את הצורך של האדם בחברה.
3. החניך יפתח בעצמו מוכנות לתת בעת הצורך – להיות אנחנו החברים ולא רק
להזדקק להם.
מיועד ל:
נבטים – מעלות.
מהלך:
שלב א':
קפה דילמה. מסדרים את הסניף כמו בבית קפה - שולחנות, כיסאות, כיבוד, שתייה וכו'. על כל שולחן יש בריסטול עם דילמה שהחניכים צריכים לדון בה (נספח א').
שלב ב':
לוקחים בריסטול, מניחים עליו חניך (על הרצפה) ומצירים אותו. עכשיו יש לנו צללית של אדם. אנו עכשיו בונים את האמא האידיאלית. איך היא צריכה להיראות? מה יש לה בכיסים? אלו תכונות אופי? איך היא מדברת? מה היא לובשת?
לאחר שבנינו את האימא המושלמת... מי רוצה אימא כזו? מי היה רוצה להחליף את אימא שלו באמא כזו? למה?
סיכום ביניים:
אנחנו לא רוצים להחליף אימא, נכון שהיא לא מושלמת אבל היא שלנו ואותה אנו רוצים.
שלב ג':
חוזרים לשולחן והפעם עם דילמות משופצות ... (נספח ב').
האם פתרנו את הבעיות באותה דרך? או שמצאנו פתרונות אחרים?
מסתבר שלאחרים נתנו פתרונות מכניים וזולים ואילו לעצמנו אנו רוצים יותר. חשוב לנו שהאנשים מסביבנו יתייחסו אלינו ויעזרו לנו בעת צרה.
שלב ד'
לסיכום:
להקריא את הקטע מהנסיך הקטן (נספח ג').
לסכם שגם כשיש הרבה פתרונות שאפשר לקנות אין תחליף לדבר האמיתי. וכמו שאנחנו רוצים שיתייחסו אלינו - גם אנו צריכים להתייחס לאחרים.
לכל בעיה שנתנו בדילמות אפשר לתת כמה פתרונות. השאלה היא האם מתייחסים לבעיה באופן שטחי וטכני כך שאפשר למצוא פתרון פשוט שנובע מחוסר אכפתיות או להבין את האדם שעומד בבעיה, להיכנס לתוך נעליו ולבחון את צרכיו האינדווידואליים ולרצות לתת.
כמובן שככל שהאדם קרוב אלינו יהיה לנו יותר אכפת ממנו ויותר ננסה להבין. אבל, כל אחד יודע איך הוא רוצה שיתייחסו אליו. וכמו שאפילו שיציעו למישהו אימא מושלמת הוא רוצה את שלו, כך - גם אם הפתרון המכני פשוט ומושלם יותר, הוא לא עונה על הצורך של האדם.
נספח א':
דילמות
בקצה הרחוב גר ילד שחולה במחלה סופנית. הוא אינו הולך לבית הספר וכמעט אין לו חברים. ימים שלמים הוא מבלה בהתבוננות דרך החלון ובשעמום גובר.מה הייתם מציעים לו לעשות???
יש לנו שכן שגר לבדו בבית, הגינה שלו מאוד מלוכלכת ומוזנחת. הוא אמר לאחד השכנים שזה מאוד מפריע לו והוא ישמח אם תהיה לו גינה יפה.
מה עליו לעשות?
בבניין שלנו יש זקנה נחמדה שהילדים והנכדים שלה גרים רחוק. מדי שבועיים בא נכד לבקר אותה וכל שאר הזמן היא בבית לבדה. אמנם היא מבשלת ואופה ומנקה את הבית אבל ... הילדים והנכדים חסרים לה.
מה היא יכולה לעשות?
נספח ב':
דוד שלך גר לבדו בבית, הגינה שלו מאוד מלוכלכת ומוזנחת.
הוא אמר לאחד השכנים שזה מאוד מפריע לו והוא ישמח אם תהיה
לו גינה יפה.
מה עליו לעשות?
אחיך חולה במחלה קשה. הוא אינו הולך לבית הספר וכמעט אין לו
חברים. ימים שלמים הוא מבלה בהתבוננות דרך החלון ובשעמום
גובר.
מה הייתם מציעים לו לעשות???
נספח ג':
הנסיך הקטן
ואז הופיע השועל.
"שלום", אמר השועל.
"שלום", ענה הנסיך הקטן בנימוס ופנה להביט, אבל לא ראה כלום.
"אני פה", אמר הקול, "תחת עץ התפוח..."
"מי אתה?" שאל הנסיך הקטן. "אתה נחמד דווקא..."
"אני שועל," אמר השועל.
"בוא תשחק איתי," הציע לו הנסיך הקטן. "כל כך עצוב לי..."
"אני לא יכול לשחק איתך," אמר השועל, "לא אלפו אותי."
"אה, סליחה!" אמר הנסיך הקטן.
אבל אחרי שהרהר רגע, שאל:
"מה זה 'לאלף'?"
"אתה לא מפה," אמר השועל," מה אתה מחפש?"
"את בני האדם אני מחפש," אמר הנסיך הקטן." מה זה לאלף?"
"בני האדם," אמר השועל, "יש להם רובים והם צדים. זה מאוד לא נעים! הם גם מגדלים תרנגולות. זה הדבר היחיד שמעניין בהם. אתה מחפש תרנגולות?"
"לא," אמר הנסיך הקטן. "אני מחפש לי חברים. מה זה לאלף?"
"זה משהו שהוזנח יותר מדי," אמר השועל. "'לאלף' זה לקשור קשר..."
"לקשור קשר?"
"כמובן," אמר השועל, "בשבילי אתה עדיין רק ילד קטן, ילד כמו מאה אלף ילדים אחרים. ואין לי צורך בך. וגם לך אין צורך בי. בשבילך אני רק שועל, שועל כמו מאה אלף שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, נהיה זקוקים זה לזה. אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם. ואני אהיה בשבילך אחד ויחיד בעולם..."
"אני מתחיל להבין," אמר הנסיך הקטן. "יש איזה פרח ... נדמה לי שהוא אלף אותי..."
"יתכן, "אמר השועל, "בעולם הזה רואים כל מיני דברים ..."
"אבל זה לא בעולם הזה"! אמר הנסיך הקטן.
עיני השועל הביעו תימהון וסקרנות:
"אתה מכוכב אחר?"
"כן."
"יש ציידים על הכוכב ההוא?"
"לא."
"מעניין מאוד! ותרנגולות?"
"לא."
"שום דבר אינו מושלם," נאנח השועל.
אבל הוא חזר אל הרעיון שלו:
"החיים שלי חדגוניים. אני צד תרנגולות, ובני האדם צדים אותי. כל התרנגולות דומות זו לזו, וכל בני האדם דומים זה לזה. על כן קצת משעמם לי. אבל אם תאלף אותי, יהיו חיי כמו שטופי שמש. אכיר קול צעדים שיהיה שונה מקולם של כל שאר הצעדים. שאר הצעדים מבריחים אותי אל בטן האדמה. קול צעדיך יוציא אותי ממאורתי כמנגינה עריבה. ועוד משהו. הבט! אתה רואה שם את שדות החיטה? איני אוכל לחם. אין לי כל צורך בחיטה. שדות החיטה אינם מזכירים לי כלום. וזה עצוב. אבל לך יש שער זהב. אז כמה נפלא יהיה אחרי שתאלף אותי: החיטה, שצבעה בצבע הזהב, תזכיר לי אותך! ואוהב את קול הרוח בין השיבולים..."
השועל השתתק והסתכל בנסיך הקטן שעה ארוכה:
"בבקשה... אלף אותי!" אמר.
"ברצון הייתי מאלף אותך," ענה הנסיך הקטן, "אבל אין לי הרבה זמן. אני צריך למצוא לי חברים ולהכיר הרבה דברים."
"רק את הדברים שאתה מאלף אתה יכול להכיר," אמר השועל. "לבני האדם כבר אין זמן להכיר שום דבר. הם קונים דברים מוכנים אצל הסוחרים. והלא אין סוחרים שמוכרים חברי, ועל כן אין לבני האדם חברים עוד. אם אתה רוצה שיהיה לך חבר, אלף אותי!"
"איך מאלפים?" שאל הנסיך הקטן.
"יש להתאזר בסבלנות רבה," ענה השועל. "בהתחלה תשב במרחק מה ממני, ככה, על העשב. אציץ בך מזווית העין ואתה תשתוק. הדיבור מוליד אי הבנות. אבל כל יום תוכל לשבת קצת יותר קרוב..."
למחרת חזר הנסיך הקטן.
"מוטב אילו באת בשעה שבאת אתמול," אמר השועל. "אם תבוא בארבע אחרי הצהרים, למשל, אתחיל לשמוח כבר בשלוש. ככל שתקרב השעה, כן תגדל שמחתי. בארבע כבר אתרגש ואדאג. אגלה את מחיר האושר! אבל אם תבוא כל פעם בשעה אחרת, אף פעם לא אדע באיזו שעה להכין את לבי... אנחנו זקוקים לטקסים."
"מה זה טקס?" שאל הנסיך הקטן.
"גם זה משהו שונה שהוזנח יותר מדי, "אמר השועל. "זה הדבר שמבדיל יום אחד מכל שאר הימים, ושעה אחת מכל שאר השעות. לציידים שרודפים אחרי, למשל, יש איזה טקס. ביום חמישי הם רוקדים עם בנות הכפר. ואומנם יום חמישי הוא יום נפלא! אני מטייל לי עד הכרם. אילו רקדו הציידים כל פעם ביום אחר, היו כל הימים דומים זה לזה ולא היו לי חופשות כלל."
וככה אלף הנסיך הקטן את השועל. אבל שעת הפרידה קרבה:
"אוי!" אמר השועל... "אני אבכה."
"אתה האשם," אמר הנסיך הקטן, "לא רציתי להרע לך, אבל ביקשת שאאלף אותך..."
"ודאי שבקשתי," אמר השועל.
"אבל עכשיו אתה תבכה!" אמר הנסיך הקטן.
"ודאי שאבכה," אמר השועל.
"אז לא הרווחת מזה כלום!"
"הרווחתי," אמר השועל, "בגלל צבע החיטה."
והוסיף ואמר:
"לך לראות שוב את השושנים, ותבין שהשונה שלך אחת ויחידה בעולם. תחזור להיפרד ממני ואז אתן לך סוד במתנה."
הלך הנסיך הקטן אל השושנים:
"אינכן דומות כלל לשושנה שלי, אמר להן, אתן לא כלום, עדיין. איש לא אילף אתכן ואתן לא אלפתן איש. אתן דומות לשועל שלי, שהיה קודם רק שועל כמו מאה אלף שועלים אחרים. אבל אני הפכתי אותו לידיד ועכשיו הוא אחד ויחיד בעולם."
והשושנים נבוכו.
"אתן יפות, אבל ריקות," הוסיף ואמר להן. "אי אפשר למות למענכן. גם השושנה שלי, כמובן, עובר אורח סתם יחשוב שהיא שושנה שהשקיתי. מפני שהיא השושנה שהגנתי עליה בפרגוד. מפני שהיא השושנה שהרגתי את הזחלים שהיו עליה (חוץ משנים או שלושה, בשביל הפרפרים). מפני שהיא השושנה שהקשבתי לקינוח ולהתפארות שלה, ואפילו לשתיקות שלה, לפעמים. מפני שהיא השושנה שלי."
והוא חזר אל השועל:
"שלום לך, אמר..."
"שלום, אמר השועל. והנה הסוד שלי. הוא פשוט מאוד: רק בלב אפשר ראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין."
"מה שחשוב באמת, סמוי מן העין," שנה הנסיך הקטן, "כדי לזכור."
"הזמן שבזבזת על השושנה שלך הוא שהפך אותה לחשובה כל כך."
"הזמן שבזבזתי על השושנה שלי..." אמר הנסיך הקטן, כדי לזכור.
"בני האדם שכחו את האמת הזאת," אמר השועל, "אבל לך אסור לשכוח אותה. אתה "אחראי לתמיד למה שאילפת. אתה אחראי לשושנה שלך..."
"אני אחראי לשושנה שלי..." שנה הנסיך הקטן, כדי לזכור.