שליטה עצמית ושינוי אופי (א)

ממשנתו החינוכית של ר' ישראל מסלנט

ר' ישראל מסלנט, מייסדה של תנועת המוסר, עסק הרבה בשאלות חינוכיות. תנועת המוסר היא שיטה חינוכית המלמדת את האדם כיצד להיטיב את מידותיו ואת אורח חייו. ר' ישראל מחלק את עבודת המידות לשתי קומות: "האחת, לעצור טבעו לבלי עשות רע. והשנייה, להפוך טבעו לעשות הטוב. הבחינה השנייה קשה מן הראשונה, כי כבד (= קשה) יותר לשנות את טבעו מלעצור בעד טבעו. והאדם צריך לילך (= להתקדם) בהדרגה: בתחילה להיות סור מרע, היא הבחינה הראשונה, ואחר כך - עשה טוב, היא הבחינה השנייה" ("אור ישראל", עמ' 63). במקום אחר (עמ' 81) הוא מכנה אותן: (א) כבישת המידות (ב) ותיקון המידות. בלשון ימינו: (א) שליטה וריסון עצמי, (ב) שינוי אופי.

מדוע כבישת המידות איננה מספקת? מסביר ר' ישראל מסלנט, שהדרך של שליטה עצמית וריסון אינה בטוחה. היא מותירה את האדם במלחמה מתמדת, המחייבת "להשתמש במידת הגבורה ולסבול עמל וצער תמידי". אין כל ערובה שהניצחון במלחמת היצר יתמיד, "אף כי יתגבר על יצרו פעמים רבות, יפול ברשתם"[1]. לכן, נקרא האדם לטהר ולזכך את טבעו. "ואל יאמר האדם את אשר עשה האלוקים אין לשנות, והוא יתברך הטביע בי כוח הרע, היאך אקוה לעוקרו משורשו?! לא כן הדבר, כוחות האדם בני כבישה וגם חלוף המה... לשנות את טבעו על ידי הלימוד וההרגל" (עמ' 80). "להפוך כוחות נפשו ומידותיו לטוב, עד אשר כוח הרע ייעקר ממנו, ובל יראה ובל ימצא בקרבו כלל" (עמ' 83).

עד כאן הדרכות פשוטות ומוכרות. אבל, מוסיף ר' ישראל מסלנט אזהרה חמורה שלא יסתפק האדם בהטבת מידותיו ובעידון תכונותיו. מדוע? מפני שאין האדם יכול לחדור למעמקי אישיותו, הוא איננו יודע באיזה עומק התחוללה המהפיכה. גם כאשר נדמה לו שהוא השתנה, נעקר הרע מקרבו וטבעו נמשך אל הטוב, עדיין עלול הרע להתחבא עמוק-עמוק בתוככי נפשו, ולהתפרץ בשעת מבחן קשה. לדוגמה, גם אם נדמה לאדם שהוא רכש את מידת הסבלנות "לבל יקצוף מאומה על כל אשר נעשה נגד רצונו ותועלתו", אין ערובה שהוא לגמרי "נקי" ממידת הכעס. בשעת ניסיון חריף עלול האדם לגלות שעדיין מקוננת בו מידת הכעס. רק הדרך הראשונה, "גבורה יתירה" של כבישה וריסון, עשויה לעצור את התפרצות הכעס.

לכן, מסכם ר' ישראל מסלנט: עבודת המידות חייבת לשלב את שתי הדרכים: דרך הריסון ודרך השינוי והתיקון. גם אם נדמה לאדם שטבעו הוא טוב וישר, והוא יכול "לזרום" אל הטוב בדרך טבעית, אל יזניח את טיפוח מידת הגבורה והריסון העצמי. הוא עשוי להזדקק לה.

ר' ישראל מסלנט יוצא בביקורת ישירה נגד השיטה "לתת לחיים לזרום", הוא שולל אותה אפילו אם נדמה לאדם שטבעו נמשך אל הטוב. שיטה זו, האהובה על רבים מבני דורנו, טועה בכפליים: טעות עיונית וטעות מוסרית. א. טעות עיונית - אם האדם עובד את ה' רק במקום ש"הטבע עושה את שלו", ואיננו מוכן להתייגע לעבודת ה', "רק לשמור מה שאין עליו עול", אזי חסר היסוד המרכזי בעבודת ה': קבלת עול מלכות שמים, "לשמור ולעשות גם מה שאין לבו חפץ". זה יפה מאוד להתפלל לה' ולקיים מצוותיו מתוך נעימות והרגשת צורך פנימית, אבל אם חסר מימד קבלת העול, אזי העיקר חסר. טעות מוסרית - אין לאדם לבטוח בטבעו הטוב. שמא הוא טוב אך ורק מפני שבנסיבות העכשויות לא נפגש האדם עם הרע ואין לו ענין בו. שינוי הנסיבות עלול להביא גם לשינוי בטבע. לדוגמה, קורה שבשלב מוקדם בחיי האדם, אין לו כל משיכה לכסף. הוא אידיאליסט, שמואס בכסף ובדומה לו, מפני שעיסוקים ותחביבים אחרים ממלאים את ליבו. אבל, כאשר הוא נצרך להביא פרנסה לבני ביתו, והוא נאלץ להריח את ריח הכסף, הוא משתכר על ידו, נוטש את כל האידיאלים הנשגבים ומצטרף בהתלהבות למרדף אחר הכסף (שם עמ' 64).

לכן, גם כאשר נדמה לאדם שהוא כולו טוב ואך טוב, ירגיל את עצמו במידת הגבורה והכבישה, השליטה העצמית והריסון העצמי.

בימינו, הדרכות אלו מקבלות משנה תוקף. עלתה המודעוּת לערך החיים הטבעיים. יש בזה ברכה גדולה, כפי שכותב הראי"ה קוק: "כל מה שרוח האדם מתפתח בקרבו, מתעוררת יותר התביעה לחיות על פי הרוח הטבעי שבקרבו, בקול יותר חזק. תביעה זו יש בה הרבה מן האמת והצדק" (אורות עמ' סב). אבל, אין כל כוונה למחוק את מידת הכבישה אלא לבטל את בלעדיותה. לכן, דווקא בימינו, יש לברר את היחס הנכון בין טבעיות לריסון, בין זרימה לשליטה עצמית, בין הזדהות לקבלת עול.

ר' ישראל מסלנט מבחין בין תקופת הילדות לתקופת הבגרות. ועל כך בפינתנו הבאה.