ט"ו בשבט

קצת רקע על החג ...

חודש שבט:

שבט הוא החודש החמישי בלוח השנה העברי, המתחיל בחודש

תשרי. שבט הוא חודש שחורף ואביב

נפגשים בו- הוא הגבול בין שיא החורף לראשית

האביב. מזלו של חודש שבט בגלגל המזלות הוא דלי, משום שהוא

עשיר בגשמים, ככתוב" יזל מים מדליו"( במדבר כד,ז )

לקראת סוף החודש מתמעטים הגשמים ומתחילים להופיע סימני

האביב. העצים מתחילים ללבלב, והראשון שבהם הוא עץ השקד

הנקרא גם שקדייה. גם השדות מתמלאים בפרחי בר, והארץ מתחילה

להתכסות בכלניות, בנרקיסים, ברקפות ובשאר פרחי אביב בשלל

צבעים.

ט"ו בשבט- החג של ארץ- ישראל:

" ארבעה ראשי שנה הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים

ולרגלים. באחד באלול- ראש השנה למעשר בהמה… באחד בתשרי-

ראש השנה לשנים ולשמטין וליובלות ולנטיעה ולירקות. באחד

בשבט- ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים:

בחמישה עשר בו"( מסכת ראש השנה, משנה א).

ט"ו בשבט הוא החג המבטא את הקשר העמוק בין עם ישראל לבין

ארץ- ישראל. זהו חג, שכל- כלו אהבת הארץ והמצוות התלויות

בה, חג עבודת האדמה ופריחת הטבע, חג האהבה לאילן, ששרשיו

העמקים מסמלים את שרשיו של העם באדמת הארץ.

מקורו של החג במשנה ( המובאת למעלה ) הקובעת ארבעה ראשי

שנים, שאחד מהם הוא ראש השנה לאילן. הכוונה המקורית של

המשנה לא הייתה לקבוע חג, אלא לצין תאריך בלוח השנה החקלאית

של פרות האילן. עם ישראל הוא שהפך את התאריך הזה ליום חג.

החג נולד בארץ ישראל, וכאן התפתחו עקרי מנהגיו ודיניו.

לאחר שנכבשה הארץ ועם ישראל יצא לגלות, הוא לקח אתו בין

יתר חפציו גם את חג ט"ו בשבט. יחד עם החג כאלו לקח עמו העם

את ארץ- ישראל, את פרותיה ואת אילנותיה לכל ארצות נדודיו.

מדי שנה, בהגיע מועד החג, עלו פרות ארץ- ישראל על כל

שולחן בכל בית יהודי- צמוקים ושקדים, אגוזים ותמרים, תאנים

ושזיפים, מכל טוב הארץ. יחד עם הפרות הגיע לכל פנה חשוכה

של הגלות האור של שמי ארץ- ישראל. מתיקות הפרות הקלה על

היהודים את מרירות החיים בגולה והזכירה לכל, כי ארץ- ישראל

מחכה לבניה.

בדור התחייה, עם שוב העם לארצו, התחדשו פני החג. בנוסף

למנהג של אכילת פרות ארץ- ישראל הפך ט"ו בשבט לחג הנטיעות,

כנאמר בתורה: " וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל… "

(ויקרא יט, כג ).

למה נקבע החג בחמישה- עשר בשבט?

מועד חג ט"ו בשבט, כפי שאפשר להבין בשמו ( ט"ו = 15 ),

הוא ביום החמישה -עשר בחודש שבט. רק בימי בית שמאי ובית

הלל החלו לדון בבעיה, מתי יש לקבוע את יום ראש השנה לאילן.

בית שמאי ובית הלל היו שתי אסכולות של חכמי ישראל, שראשיתן

בתקופה שלפני המשנה, במאה הראשונה שלפני הספירה. בית שמאי

טענו, שהמועד המתאים הוא באחד בחודש שבט, ואילו בית הלל

מצאו את תאריך החמישה- עשר בשבט כמתאים יותר. וההלכה נקבעה

כמותם.

ברור הבעיה היה נחוץ להם לא לצורך קביעת יום חג אוו יום

לנטיעות. יום ראש השנה לאילן היה חשוב לצורך קיום מצווה

חשובה, והיא מצוות המעשר הקשורה בפרות האילנות.

התורה מצווה על כל אדם מישראל להפריש מעשר מפרות האילן של

אותה שנה בשביל הכוהנים והלויים שעבדו בבית- המקדש אוו

בשביל העניים, ואסור היה לתת את המעשר מפרות של שנה אחת

עבור הפרות של השנה החדשה. לכן היה הכרחי לקבוע מתי חל יום

ראש השנה לאילן.

חכמינו שהיו חקלאים, הגיעו למסקנה, כי חמישה- עשר בשבט

הוא בערך המועד, שבו מפסיק העץ לשתות ממי השנה שעברה

ומתחיל לשתות ממי השנה החדשה. וכך נקבע יום זה כראש השנה

לאילן. מתוך כך נולדה האמונה כי זהו גם יום הדין של האילן,

שבו נקבע גורלו, כפי שנקבע גורלם של בני האדם בראש השנה.

הסבר אחר למועד החג הוא בהבדלים האקלימים של חלקים שונים

של ארץ- ישראל.

התחדשות הטבע אינה חלה בכל חלקי הארץ בעת ובעונה אחת-

הפריחה מקדימה במישור החוף, בעמקים ובשרון, ומאחרת בהרים.

בית שמאי פסקו, שהחג הוא באחד בשבט, כי במועד זה מתכסים

השדות בשפלה, בשרון ובעמק בפריחה האביבית. אך יושבי ההרים,

שאצלם מתחיל האביב מאוחר יותר, סברו שהמועד המתאים הוא

חמישה עשר בשבט. ואומנם בימי קדם גרו רב תושבי הארץ

היהודים בהרים, ולא במישור החוף כבימינו. ואכן, בית הלל

קבעו כמותם.

העצים מבקשים לעצמם חג:

יש אגדה המספרת, כי ראש השנה לאילנות נקבע לפי בקשת

העצים, שנתקנאו בבני אדם שיש להם ראש- השנה, ובקשו גם ראש-

השנה לעצמם. וכי במה גרוע האילן מן האדם?

שאלו העצים. הרי בתורה נאמר: " כי האדם עץ השדה " כלומר:

אדם ועץ דומים זה לזה, ולכן מגיע לשניהם שיהיה להם ראש

השנה. בקשו העצים לקבוע את החג בחודש שבט, שמזלו דלי ומזל

זה מבטא את חשיבות המים לאילן. תחילה נקבע החג ב-א" בשבט,

אך העצים בקשו להעביר אותו לאמצע החודש. נמוקם היה, שבחודש

טבת אין אף חג אחד,

חוץ מראש חודש שהוא יום טוב בכל חודש. אם ראש השנה

לאילנות יקבע בראש חודש שבט, ימצאו שני חודשים רצופים ללא

חג. וכך הוכרע מועד החג לחמישה - עשר בחודש , כדעת בית

הלל.

ט"ו בשבט- ראש השנה למצוות התלויות הארץ:

" וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את

פריו: שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית

יהיה כל פריו קדש הלולים לה". ובשנה החמישית תאכלו את

פריו" ( ויקרא כג- כה ).

מלכתחילה נקבע ט"ו בשבט כתאריך בלוח השנה החקלאית, שעל

פיו יקימו את המצוות התלויות בארץ. מצוות רבות שצותה התורה

חיבים לקים אותן רק בארץ ישראל, ועקרן מצוות הקשורות

בעבודת האדמה. התורה אומרת, כי אסור לאכול מפרי העץ בשלוש

השנים הראשונות לאחר שנטעו אותו. הפרות בשנים אלה נקראים "

ערלה" ויש להשמידם. בשנה הרביעית יש להעלות את הפרי

לירושלים ולאכול אותו שם או למכור את הפרי בכסף ולהעלות את

הכסף לירושלים, שם יש להשתמש בו לקנית מזון בלבד. מהשנה

החמישית אפשר לאכול מהפרי.

ממתי מתחילה השנה של האילן ? קבעו חכמים כי ט"ו בשבט הוא

ראש השנה לאילן, והוא קובע לאיזו שנה משתייך הפרי.

קימות מספר מצוות התלויות בארץ. חלקן מחיבות את החקלאי

לתת חלק מיבולו כמתנה לעניים. מצוות אלה הן לקט, שכחה,

פאה, פרט, עוללות ומעשר. חלק אחר מהיבול חייב היה החקלאי

לתת כתרומה לכוהנים וללויים, שעשו את עבודת הקודש בבית

המקדש.

בחג השבועות, למשל, היה החקלאי מביא לכהן כל פרי ראשון

שהבשיל מבין שבעת המינים, כדי לקיים את מצוות הביכורים.

חלק מן המצוות התלויות בארץ היו קשורות לבית- המקדש,

ומאז חרב אי אפשר עוד לקים אותן. אבל יש מצוות התלויות

בארץ, שבימינו מקימים אותן רק בחלקן. אחת החשובות בהן היא

מצוות השמיטה- השנה השביעית, שבה בין היתר אין נוטעים עצים

בט"ו בשבט.

אילנות ונטיעות במקורות:

" כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עלים לתפשה, לא תשחית

את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי

האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ

מאכל הוא, אותו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר היא

עשה עמך מלחמה עד רדתה " ( דברים כ, יט- כ ).

בפסוק זה בא לביטוי יחסו המיוחד של העם היהודי לאילן,

ובמיוחד לעץ הפרי. גם במצב חירום כמו בעת מלחמה ומצור על

עיר, אין להשחית את העצים בלי לבדוק קודם את טיבם. בעץ

מאכל אין לפגוע בשום מקרה, והסיבה היא :" כי האדם עץ השדה

". חכמים הסבירו פסוק זה- " שחייו של האדם מן האילן ",

כלומר: חיי האדם תלויים באילן וקשורים בו. כאשר עמד עם

ישראל להיכנס לארץ לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, צוותה

עליו התורה:" וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל " מצווה

זו נועדה להעמיק את הקשר בין עם ישראל לארצו. לאחר שהתנחל

העם בארץ ישראל והחל לעבוד את אדמתה, הפכו העצים לחלק בלתי

נפרד מחייו היום יומיים של האדם. הקשר בין האדם לאילן בא

לידי ביטוי בתורה, באגדות ובמנהגים רבים.

לעצים יחסו תכונות אנושיות רבות. נאמר על האילנות, כי הם

משוחחים אלה עם אלה כמו שבני אדם משוחחים. נאמר על מי

שמשחית אילנות כאילו הורג נפש, ולכן לא יראה ברכה בעמלו.

לא פעם משווים חכמינו את האדם לאילן:

" כל שחכמתו מרבה ממעשיו, דומה האילן,

שענפיו מרובין ושורשיו מועטים והרוח

באה ועוקרתו… וכל מי שמעשיו מרובין מחכמתו,

דומה לאילן,שענפיו מועטין ושורשיו מרובין,

שכל הרוחות שבעולם אין מזיזות אותו ממקומו"

( מסכת אבות פרק ג, משנה יז ).