ביומא ט' נכתב: "מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמ"ח מפני מה חרב ? מפני שהייתה בו שנאת חנם".
משפט זה מוכר לכולנו. הוא חזר ונשנה כסיסמא לאורך השנים ונשגר בפי כולם. אך כיצד? כיצד שנאת חינם הובילה לחורבן בית, הרג המוני וגלות לאלפי שנים?
נראה שהיה מצב של ריקבון חמור מבית שפשט והמיט חורבן על כולם. דוגמא לכך הוא מעשהו של יוסף בן מתתיהו, מפקד של צבא ישראל. אדם זה, במקום להגן על עמו, בגד בו וערק לצבא הרומאי, תוך שהוא מסגיר את כל ידיעותיו ואף משנה את שמו לרומאי ('יוספוס פלאביוס').
חכמי ישראל ראו את האסון של החורבן דווקא בכך. הם ידעו שלולא הבוגדים לא יעלה בידי הצבא הרומאי להפיל את ירושלים.
ולא רק זו, גם הפילוג בעם שנותר היה הרה אסון- כדוגמת 'קמצא ובר-קמצא' (שמחלוקתם הגיעה לאוזני הרומאים והביאה להרס). המחלוקת הייתה שרויה אף בין הלוחמים עצמם- והייתה כאבן נגף למאמץ המלחמתי. היא גרמה ליהודים להחליש זה את רעהו- הם שרפו אחד לשני את מחסני המזון, עד שלבסוף כולם נלחמו רעבים בחזית.
החורבן בא מתוכנו, כסוס טרויאני אמיתי. שנאת החינם ששרתה בנו החריבה את בית המקדש, ואמרו חכמי ישראל שרק אהבת חינם תגרום לו לבנייה מחודשת. מכאן, שכאשר אנו צמים בתשעה באב, לא די בכך שנצטער על העבר (על חורבן הבית ועל כל שאר הדברים שקרו בתשעה באב). עלינו לראות את הקשר של הדברים להווה, ולנסות להביא את עצמנו למדרגה בה נהיה ראויים לבית המקדש השלישי.
הקטע הבא, יש בו כדי להמחיש כיצד, גם בימנו, אנוכיות וחוסר סובלנות לזולת עלולים לגרום לשנאת חינם מיותרת ומזיקה.
בחדר אחד בבית מלון בירושלים ישבו שני אנשים, אנשים רציניים מאוד ונחמדים מאד.
הערב בא, רוח קיץ נשבה, ושני האנשים הלכו לישון.
הם שכבו איש במיטתו, כיבו את האור שליד הראש, אמרו לילה טוב, והיה שקט.
רק לרגע, כי אחרי רגע אמר אחד מהם:
"המ, סליחה, אבל אני לא יכול לישון ככה, אני חייב לפתוח את החלון"
הוא אכן הלך ופתח את החלון, וחזר לישון...
לישון הוא לא הצליח. מה שקרה הוא, שאחרי שעה אמר השני:
"נעשה יותר מדי קר, צריך לסגור את החלון" והוא קם וסגר אותו.
עוד רבע שעה עברה, והראשון אמר: "אוף, איזה חום, חייבים לפתוח"
והוא קם וניגש לחלון, ובהחלטיות פתח אותו לרווחה, ובדרכו חזרה למיטתו הוסיף: "עכשיו הרבה יותר טוב, לילה טוב".
השקט היה זמני ומתוח. אינני בטוח שעברה רבע שעה שלמה כאשר נשמע קול
עצבני וחסר סבלנות: "עם כל הכבוד, כן? אני לא מסוגל לישון כשהחלון פתוח, אני קופא מקור!"
והאיש קם, מעיף את שמיכותיו לצדדים, וסגר את החלון וגם נעל אותו
שלוש פעמים במנעול.
עברו כמה דקות וללא כל מילה קם הראשון, ניגש לחלון ופתח אותו, נושם
לרווחה, ואומר: "אח, סוף-סוף קצת אוויר". והוא חזר למיטה, עיניו פקוחות בחושך, מחכה מתוח למה שיקרה הלאה.
היה שקט, שהופרע רק על ידי שיעולים של השני, ומשפטים כגון:
"ברר, קר..."
שהוא אמר בלחש עצבני.
אחרי עוד רבע שעה הוא אמר בקול רם: "לכל דבר יש גבול, אני לא חייב
לקום חולה בבוקר בגלל אידיוט אחד שישן איתי במקרה בחדר" והוא רץ
וזינק אל החלון וסגר אותו.
עוד לפני שחזר אל מיטתו אמר הראשון לעצמו בקול ברור, מדגיש כל מילה:
"אם הייתי ישן בחדר עם בן - אדם, הכל היה בסדר, אבל יש טיפוסים
שאי-אפשר לדבר איתם.." והוא קיפל את אצבעות רגליו במיטתו והתהפך מצד אל צד עד שלא יכול היה לסבול עוד - והוא קם ופתח את החלון.
ככה עברה עוד רבע שעה ועוד רבע שעה, וככל שהלילה התקדם הפכו שני
האנשים לאויבים בנפש. ואף אחד מהם לא ישן אפילו דקה, עד שהגיע הבוקר.
... ובבוקר אור, כשהם ניגשו שוב אל החלון, עייפים ועצבניים, הם ראו משהו מעניין ומעורר מחשבה: בחלון לא הייתה זגוגית...!
ברצוני להביא קטע נוסף, אשר מדגים כיצד ניתן כיום להתגבר על חילוקי דעות עם הזולת מתוך ראיה חיובית ומבינה.
"האיש ההוא- שאני שונא- העומד בהפגנות עם שלט 'מוות לערבים',
הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- המגיש מימיה לשבוי מפני שגם הוא בן אדם".
והאיש ההוא- שאני שונא- שצובע את שמו על פסל בוינה,
הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- שמלווה לי 50$ באתונה רק בגלל שגם אני ישראלי.
והאיש ההוא- שאני שונא- שבשם ערכים דתיים, שהוא אפילו לא מבין, תובע זכות היסטורית על הפרת והחידקל,
הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- שעומד לידי ביום הכיפורים ומראה לי בסבלנות אין-קץ את הקטעים הנכונים.
והאיש ההוא- שאני שונא- שדוחף אותי בתור לאוטובוס וזיעתו נדבקת אלי,
הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- שמבזבז יום שלם בשביל להחזיר הביתה את הילד של השכנים שאיבד את דרכו.
והאיש ההוא- שאני שונא- שקורא לי 'אחי' למרות שהוא לא,
הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- שאם ארצה או לא ארצה- הוא אחי.
כי זה מה שיש, ואתה חלק ממשהו, ומעבר לכל ההבדלים, והצעקות, והעניינים, המשהו הזה לא נורא כל-כך ואם תרצה או לא תרצה המשהו הזה הוא גם אתה."
(טומי לפיד, מעריב).
לסיכום העניין הזה ניתן לומר שעלינו לראות מעבר לקטנוניות היומיום. הדעות יכולות להיות שונות אך הבסיס והמסד צריך להיות של סולידריות, הבנה ואהבה.
רבי מנחם מצ'רנוביל כתב בספרו מאור עיניים:
"ואהבת לרעך כמוך" - פירושו כמו שאפילו יודע האדם בעצמו שיש רע בקרבו, בכל זאת אינו שונא את עצמו, כך גם את חברו. אפילו רואה רע בחברו אל ישנא אותו, כי גם לחברו יש חלק אלוהי כמוהו. ואף אם רואה רע בחברו, ישנא הרע שבו וחלק הקדוש שבו יאהבנו."
ביז' בתמוז, לא צמים רק על כך שהובקעה העיר, אלא גם בגלל ארבעה דברים נוספים, שהראשון כרונולוגית מביניהם הוא חטא העגל.
כמו כן, בתשעה באב צמים על ארבעה אסונות מלבד חורבן הבית, שהקדום מביניהם הוא חטא המרגלים.
בתשעה באב אנו מרבים באבלות יותר מאשר ביז' בתמוז, ואף נהוג להגיד שיש להתנהג כמי שמתו מוטל לפניו. דבר שהוא תמוה. הרי לכאורה חטא העגל חמור יותר מחטא המרגלים. זהו חטא עבודה זרה, שחמור מכל חטא!
נראה שאף התשובה לכך טמונה בפנימיות הלב. בחטא העגל המעשה לא היה רצוי, אך הכוונה הייתה רצויה- לעבוד את ה'. כאשר בחטא המרגלים עיקר החטא היה בכוונה. ברוע לב צרוף.
גם מדברים אלו וגם מהנושא הקודם, ניתן ללמוד עד כמה היהדות ממגרת רוע לב, שנאה חסרת פשר ואנוכיות. ניתן לראות גם עד כמה מעשה שנובע מרשעות ומיהירות עלול להיות הרסני.
בימים אלו- של בין המצרים- ניתן לעשות מעט חשבון נפש. כל אחד לעצמו. הרי בסופו של דבר, אלו ימים בהם אנו בהלך מחשבותינו ובהתנהגותנו הרסנו את עצמנו. הרס שגרם לנו לאובדן שנמשך אלפי שנים.
לסיום מעט אופטימי ניתן לומר כי תשעה באב הוא יום אבל, ויש בו נפילה בנשמה. אך יש בו גם נחמה ויש בו תיקון. על מנת להראות את הכרח התיקון שבדבר, קראו את הקטע הבא:
בימי חודש אב בו חרב בית - מקדשנו, פקד ר' אריה את קבר אשתו הצדקת, וכשהוא
רועד ופניו אל הכותל אמר:
"כמה בוכה אדם על מתו האהוב, על אשתו, אמו או בנו, בשר מבשרו ודם מדמו, קרוב ויקר? בוכה הוא עליו בדמעות הרבה בשעת פטירתו,
אף מוסיף לבכותו ולהתאבל עליו זמן מה לאחר - מכן. ולא עוד: כעבור שנה - שנתיים
אין כוח לבכות עוד, כי בדרך הטבע חרב מקור דמעה. הלך הנפטר לעולמנו ו'גזירה
נגזרה על המת, שישתכח מן הלב'.
וראה זה פלא על חורבן בית - המקדש, בית אבנים שחרב, שלא חיינו עמו בעת תפארתו,
שלא הכרנוהו מקרוב, שחרב לפני אלפי שנים - עליו בוכים יהודים ומתאבלים בדמעות שליש,
שנה שנה, מאות בשנים, יהודים בכל אשר יהיו, ויש עוד דמעות, יש עוד הרבה דמעות...
ולא פלא, רק אות הוא: ללמדנו שלא מת מונח לפנינו. בית - המקדש לא מת.
על מת, ולו קדוש, גדול, יקר, בוכים אחת ועוד אחת, ולא עוד. מת הוא ואיננו.
האלוקים לקחו. וכאן, אם יש בנו כוח לבכות, אם יש בנו דמעות להוריד - אות הוא שמה
שאנו בוכים עליו - חי, לא מת, אות הוא שיש תקווה..."
(מתוך: איש צדיק היה על ר' אריה לוין)
ומי ייתן, ואכן כך הדבר ואומרים שהימים האלה יהיו בעתיד ימים טובים לישראל. אמן!
* להכנת הקטע נעזרתי בדברים מפי הרב הגאון שאול ישראלי.