פעולה מס' 3

עולים בהר

סיפורו של גוש עציון

מטרה:

נפגיש את החניכים עם סיפורו של גוש עציון. גוש עציון הינו דוגמא להגשמת ערך ההתיישבות על ידי חברי בני עקיבא.

ננסה להבין את הדילמות שהיו יכולות לעמוד לנגד המתיישבים.

מהלך הפעולה :

שלב א' – הבנת הבעיה :

המדריך יחלק את השבט ל – 2 קבוצות. כל קבוצה תקבל את הנתונים הבאים.

קבוצה א' צריכה לשכנע את כלל החברים בעד התוכנית.

קבוצה ב' צריכה להביא כמה שיותר טעונים נגד התוכנית.

כל קבוצה תציג את טענותיה. הקבוצה השניה יכולה להעלות טיעונים כנגד.

אנו, חברי בנ"ע רוצים לעלות ולהתיישב באזור הררי המוקף ערבים. אחת הבעיות העקריות של המקום הוא שאלת המים. המעיין הנמצא בקרבת המקום מספק כמות מים קטנה. תהיה גם בעיה של אספקת מים.

האדמה בהרים היא דביקה ובימות הגשמים ולאחריהם אין אפשרות לעבור אפילו עם זוג פרדות.

המקום בו אנו רוצים להתיישב נמצא במקום גבוה מאוד ולכן יש שם רוחות חזקות ולעיתים אף שלגים.

אנו רואים צורך להתישב שם היות והמקום קרוב לירושלים ונמצא בדרך לחברון – עיר האבות. יש להלחם באדמת הטרשים למרות הקשיים הרבים למען אחיזה בארץ ישראל.

שלב ב' :

המדריך יספר כי אכן מדובר במציאות שהתרחשה כאשר רצו לעלות לאזור גוש עציון. התאור הנ"ל הוא תאור האזור של גוש עציון.

ספר בקצרה את הרקע לעליה לכפר עציון:

בסביבה אין אף ישוב יהודי והיחס של הישובים הערביים השכנים כלל וכלל לא ידידותי. כמה פעמים ניסו היהודים להקים כאן ישוב ועם פרוץ מאורעות הדמים בארץ נכשל הנסיון.

התלבטויות רבות היו לפני העליה להר. האם לעלות? האם זה כדאי? כיצד יתמודדו המתיישבים אל מול הפורעים הערבים? כיצד יסתדרו בתנאי החורף הקשים ועם מעט המים שיש בסביבה?

ההחלטה נתקבלה. עולים לכפר עציון ויהי מה. בכ"ו בשבט תש"ד עלתה 'קבוצת אברהם' שמקורה בתנועת בני עקיבא, להקים את כפר עציון.

לאחר מכן הקרא את הקטע הבא:

"הטרקטור מטרטר ונושם בכבדות, עולה הרים ויורד בקעות. עוקר סלעים והורס תילים. המחרשה נועצת שיניה, עוקרת שורשים מסועפים ומעלה פלחי אדמה פוריה על פני השטח. המגרפה גורפת שברי סלעים ומיישרת סלעים.

ערמות אבנים נערמות לצדדים, מאבנים אלו יבנו הבונים גדרות מסביב לאדמה החדשה, אחריהם יבואו החורשים, יחרשו תלמים ויכינו את האדמה לנוטעים…

בחלוף ארבע שנים לבואם של החלוצים לגוש הפך מדבר הסלעים לחורש צעיר וירוק ובו מאה אלף עצים.

שעת בין הערביים. השמש שוקעת בים ומפזרת שלל צבעים נפלאים באופק הרחב. צעיף תכלת – ארגמן עוטף את ההרים במרחק. ההורים מטיילים עם הילדים ופניהם צוהלות – הם נהנים מן הנוף ומן השלווה. החברים מביטים בספוק על הבתים, על הילדים המשחקים ועל הנוף הנפלא.

בשממה זו קם ישוב ובכל יום מתווסף משהו חדש… האין זאת כי לכך חלמנו כל השנים לפני בואנו למקום הזה? לבנות ולנטוע, להלחם בשממה, להקים בתים וישובים שיהיו מקלט לצמאי מולדת ומחוסרי בית. לישוב הזה התפללנו כל הימים והנה הוא לפנינו, הפך למציאות על ידי צעירים חולמים… הלב נפתח לתפילה…השפתיים רוחשות שירת תודה:

"ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, למקום הזה"

שלום קרניאל

בשנת תש"ו עלתה על הקרקע בגוש עציון קבוצת משואות יצחק. ראשוני הקבוצה היו צעירים חברי בני עקיבא.

בשנת תש"ז עלתה על הקרקע הקבוצה השלישית בגוש עציון – חברי בני עקיבא שהקימו את עין צורים.

סיפורו של גוש עציון לא הגיע לסיומו עם עליית המתיישבים. המאבק להאחזות בקרקע למעשה, רק התחיל…

הקרא לחניכך את הסיפור "טיול בהסטוריה".

טיול בהסטוריה

"אדמת ההר טרשית ומסולעת, אין בה קרקע חקלאית, אף לא מקורות מים. בחורף הממושך פוקדות את האזור הגבוה (980 מטר) סערות, סופות ושלגים לרוב. בקיץ מזג האויר נעים ומבריא.

כביש צר ופתלתל קושר את גוש עציון לירושלים, הכביש זרוע כפרים ערביים עויינים, הבדידות, הניתוק, החושך הגדול סביב העיקו על המתיישבים.

חרף כל זאת עלו היהודים בהר…"

"ישי, תגיד מתי הוא כבר יגמור לדבר?". ישי צחק. "אייל אתה יודע בדיוק כמוני שמדריכי טיולים אוהבים לדבר בלי סוף. תן לו לדבר, בינתיים תסתכל על הנוף הנפלא הזה". "כן, אין מה לדבר, הנוף פה מקסים. אבל די! אנחנו בטיול ולא באוניברסיטה". "אתה יודע מה? רואה את העץ הגדול שם? בוא נשב ונחכה עד שהקבוצה תגמור". השניים עזבו את הקבוצה והתקרבו לעבר העץ. "איזה עץ ענק!" אמר ישי בפליאה. "איך קוראים לזה?". "לא יודע, זה לא אקליפטוס, נכון?" "מה פתאום אקליפטוס? תכף עוד תגיד לי שזה עץ בננות…". "זהו עץ אלון" נשמע קולו מאחוריהם. השניים הפנו את מבטם לעבר אדם כבן חמישים שעמד לצידם. "אלון" חזרו השניים אחריו "מאיפה אתם?" שאל האיש בחביבות. "אנחנו מבאר שבע, באנו לכאן לטיול שנתי". "אה, שם זו הכיתה שלכם". "כן" אמר ישי ואייל הוסיף שנמאס להם לשמוע את ההסברים של המדריך. "דוקא חבל" חייך האיש, "למקום הזה יש סיפור מופלא ביותר", "אה, גם אתה מדריך טיולים?", "לא, אני גדלתי פה בתור ילד". השניים בהו בו והאיש המשיך את סיפורו.

"בשנת תש"ח החליטו באום לקחת חלקים גדולים בארץ ישראל. ביניהם הר חברון כולו. תסתכלו מסביב, ממש כל המקום הזה. באותו זמן התחיל גם הקרב על גוש עציון. אני זוכר איך בישוב התחילו לנסות למצוא פתרונות להגיע לירושלים. הכביש לירושלים נחסם ע"י הערבים ושיירות של לוחמים עבריים ניסו להבקיע את הדרך ולפרוץ לגוש. דוד שלי חיימקה היה בין לוחמי השיירות והוא נהרג. דם לוחמים ניגר על הכביש ובדרכי ההרים. כל ימי המערכה היו יושבי הגוש במצור.

אנחנו הילדים, פוננו יחד עם האמהות לירושלים, ויחידות עזרה של הפלמ"ח וסטודנטים נשלחו לעזרה. כל כך קשה היה לעזוב את הבית, את הנוף, את כל האזור. אף אחד לא ידע מתי נוכל לשוב שנית, ואם בכלל…

אתם רואים את עץ האלון הגדול הזה? עומדים היינו שרידי גוש עציון על רכסי ההרים במערב וצופים בעיניים דומעות על העץ הבודד שנותר לפלטה. כל כך התגעגענו, כל כך רצינו לחזור."

"רגע" הפסיק אותו ישי "הערבים נצחו? גוש עציון עבר לידיים שלהם?"

"מיום ליום הלכה המערכה וכבדה. גדלו כוחות האוייב שהוטלו לקרב. והעצוב מכל – רבו הקורבנות בין המגינים. תנאי המצור הקשים בימי החורף , הכבידו עד למאד. אך המגינים היו מוכנים למסור את נפשם. לאוייב היו משוריינים ותותחים, ואילו לכוחותינו היו רובים ומקלעים. דלי תחמושת היינו."

"ומה קרה בסוף?" שאל אייל בסקרנות.

"ביום ג' אייר תש"ח החל הקרב האחרון. 127 ממגיני הגוש נפלו, נהרגו ונטבחו. רק ארבעה בלבד נצלו. למחרת, ביום ו', היה ה' באייר תש"ח".

"רגע, ה' באייר זהו יום הכרזת המדינה"

"בדיוק. באותו יום הלכו שאר מגיני גוש עציון בשבי הלגיון הערבי. הישובים נשדדו נהרסו ונשרפו עד היסוד. מדינת ישראל קמה לאורו של לפיד גוש עציון הבוער. 240 לוחמים נפלו בקרבות עציון".

"אדוני" מלמל אייל "אני חושב שהכתה שלנו בורחת לנו. תודה על הסיפור המרתק".

"בשמחה! אבל אתם יודעים שזה לא סוף הסיפור.." "כן, כן" ענו השניים ורצו מהר להשיג את שאר חבריהם לכיתה.

"תשמע אייל, אני ממש רוצה לדעת מה קרה בסוף". "כן, קצת קשה להאמין כשמביטים עכשיו ורואים פה מסביב את כל הבתים היפים האלה. אתה יכול לתאר לעצמך שפעם הכל היה פה הרוס?"

"תגיד, איך קורים למקום הזה?" "גוש עציון" "כן, את זה אני יודע. גוש עציון זה האזור אבל איך קוראים לישוב בו אנו נמצאים?".

כשהשניים התקרבו לקבוצה נשמע קולו של המדריך "מי יכול להסביר לי מדוע למקום קוראים "אלון שבות"? אייל מיהר להניף את ידו והסביר בגאווה לכולם על האלון הבודד ועל המלחמה. "יפה" אמר המדריך "ומה היה סוף הקרב?" "את זה אני לא יודע…"

"ובכן תשע עשרה שנים עמד גוש עציון בחורבנו. כל אותו הזמן חיו אנשי הגוש כקבוצה בירושלים וחלמו לחזור ולבנות את ביתם מחדש בגוש. ולא רק ההורים, אף הילדים הקטנים חונכו על התקוה כי יבוא יום והם יחזרו אל הרי הטרשים של גוש עציון. בכ"ח אייר תשכ"ז, בעת מלחמת ששת הימים שוחררו האדמות בידי צה"ל. כיונים אל ארובותיהם התקבצו בני כפר עציון והתארגנו לגאול את ההר משממונו.

הממשלה לא רצתה לשוב וליישב את הגוש, אך הצעירים לא הרפו. בכרוזים שהופצו אז ע"י בני הגוש נאמר:

אנו בני גוש עציון רוצים לשוב הביתה. פונים אנו לכנסת ולממשלה, זועקים אנו בלב כל מי שליבו פתוח לכאב האדמה הזאת, לכאב הבנים האלה: אל תמסרו שנית את אדמותנו לפורעים מרצחים מחברון ובתי עומר, ומבית פג'אר וצוריף.

ערבים פליטים מושבים לאדמת ישראל בשם ממשלת ישראל וירדן ואנו, שחרב עלינו בתינו ושכול ואלמון פקדונו זה תשע עשרה שנה, נעמוד בעיניים דומעות, בידיים פשוטות ושואלות ויאמר לנו: מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא?! דוחים אותנו בלך ושוב מבלי שנדע על מה. לא בהר הסטורי אנו חפצים. אנו מבקשים לברך כאן בכנס הבא בשם ובמלכות על בתי ישראל ביישובים "ברוך מציב גבול אלמנה".

ראש הממשלה לוי אשכול לאחר כחודש אמר: "אם אתם באמת רוצים לעלות… תעלו! ראש השנה בעוד עשרה ימים. אם אתם רוצים להתפלל בגוש בראש השנה – תתפללו…חלפו ימים ספורים והמתיישבים הראשונים הגיעו…

ביום כב' באלול התשכ"ז שבו אל ביתם וחדשו את כפר עציון"

"וזהו?" שאל אייל "זה סוף הספור של הגוש?"

"הסיפור של גוש עציון לא נגמר בזה, למעשה, אין לסיפור שלנו סוף, בעקבות מתישבי כפר עציון עלו להר תלמידי ישיבת הר עציון שהיו גרעין לישוב אלון שבות. חברי ראש צורים יסדו קבוץ דתי, אנשי אלעזר – יסדו מושב תעשייתי וכן הוקם הקיבוץ מגדל עוז.

"וזהו?" שאל אייל. "לא, זה עדיין לא סוף הסיפור – בגוש עציון נבנתה העיר אפרת, נוה דניאל, בת עין, כרמי צור ואם תסתכל היטב תראה איך כל הזמן נבנים כאן בתים. האזור כולו פורח ומשגשג."

מה שעלינו לזכור שכל מה שאנו רואים פה מסביבנו עכשיו הוא בזכות מאבק עיקש, בלתי פוסק מלא גבורה של 240 לוחמים שנפלו וזכותם עומדת לעד"