פעולה מס' 5

במסירות נפש

מטרת הפעולה :

נבין כי הדבקות ברעיון ההתיישבות שהוא ערך מרכזי בתנועה דורש מסירות נפש מהמתיישבים. שההתיישבות אינה דבר קל ופשוט גם אז וגם היום.

נשאב מאותה מסירות נפש של אז את כוחנו במסירות נפש גם היום.

מהלך הפעולה :

שלב א' :

המדריך ישאל את החניכים מהם הצרכים הדרושים ע"מ להקים ישוב חדש?

כדאי להכין בבית מראש כרטיסיות שסביר להניח שהחניכים יציינו:

שטח אדמה, מקורות מים, קרבה ליישובים אחרים, בטחון, כסף לפתוח היישוב, בתים למגורים, בית כנסת, מכולת וכו' …

כל זוג חניכים יצטרכו לבחור שני דברים שנראים להם החשובים ביותר עליהם אין לוותר ושני דברים שאפשר לוותר עליהם אם אין ברירה.

לאחר מכן המדריך יעבור על כל הרשימה ותערך הצבעה. לכל חניך יש זכות להצביע פעמיים.

מי מוכן לוותר על מקורות מים?…וכו'

שלב ב' :

לאחר ההצבעה המדריך ישאל מה יקרה אם בכל זאת הדברים ההכרחיים שנבחרו לא יהיו? האם תסכימו להצטרף להתיישבות? האם תסכימו לשלם את המחיר?

המדריך יחלק לכל קבוצת חניכים כרטיסיה עליה מופיע אחד הקטעים הבאים. כל קבוצה תקרא בעצמה את הכתוב ולאחר מכן תנסה להמחיז אותו. למשל: אם מדובר בבעיית מחסור מים, אפשר להציג דו שיח בין אימא ובת או בין בעל לאישה או בין חברי היישוב. כדאי להנחות את החניכים אם הם מתקשים.

למדריך! אפשר שצוות ההדרכה ימחיז את הקטעים הללו או רק את חלקם. בין הצגה להצגה ניתן להקריא מס' קטעים. אפשר להיעזר מאוד בספר "גוש עציון – 50 שנות מאבק ויצירה" / מאת יוחנן בין יעקב.

לאחר כל המחזה ניתן לשאול את החניכים - עם מה בעצם מתמודדים התושבים ? על מה הם נאלצים לוותר בבואם לגור במקום שכזה ?

איזה ערך מבוטא במעשיהם ?

קטע מס' 1

"…אחת השאלות המעיקות עלינו כל זמן היותנו במקום היא בעיית המים. במשק נמצאות שלש ברכות אגירה חצובות באדמה. כמות זו מספיקה בצמצום לצרכיי המתיישבים. הגשם לא הוסיף לעת עתה לברכות. איך נוכל לעמוד בלי מים והדרך לירושלים חסומה? הברזים נסגרים בכל מקום שאין צורך חיוני במים. מתקלחים רק פעם בשבוע, מכבסים רק את הדברים ההכרחיים…"

קטע מס' 2

מודיע מסר שערביי הסביבה מכינים התקפה אך אינו יודע פרטים. הוכרז מצב כוננות, השמירה הוגברה.

לפנות ערב יצאה מכונית מהגוש. ליד הסיבוב לכביש הראשי הותקפה ע"י מספר ערבים ששדדו מהנוסעים את כספם. כפי הנראה התכוונו השודדים להתנפל על מכונית "אגד" שנהגה לחזור בשעה זו לגוש.

קטע מס' 3

אבל ובכי נשמע במחנה. שניים מילדי הקבוצה נתייתמו מאבותיהם. יתומים ראשונים בכפר עציון. לפנות ערב הבאנו את החללים לקבורה. עם ערוב היום הספקנו לכסות את הקבר. מיהרנו להתרחץ כדי לקבל פני השבת – שבת חנוכה.

בעת תפילת "קבלת שבת" הורגשה רוח אבלות. רק מחצית מהאנשים הסבו לסעודה. האחרים שמרו בעמדות.

קטע מס' 4

החורף העז של כפר עציון התחיל. העננים גלשו מההרים ומלאו את העמק. הקור מתגבר, הרוחות סוערות. סופות חזקות פוקדות אותנו. גשם יורד ביום ובלילה. בלילות כאלה צריך להתמיד בשמירה, להגביר ערנות. הרצפה מלאה מים ובוץ. הגשם דופק על פחי הגג ודולף פנימה – עליך, על בגדיך, ועל נשקך…

קטע מס' 5

המצב הגיע לכך שהחזקת ילדים קטנים הייתה עומס רב מבחינת ביטחון. הוחלט לפנות את הילדים והאמהות לירושלים. ובגוש – לא ישמע עוד צחוק ילדים, לא עוד בית חם, חיק משפחה אוהבת. התרוקנו בתי הילדים ונשתתק הרעש החביב על כולנו. הגברים נשארו לבדם במקום.

ניתן לשאול את החניכים - מה בעצם נדרש מהתושבים ?

כסיכום הקרא את הדברים הבאים:

איך עזבנו את כפר עציון

אנו, הילדים הבוגרים, סיירנו את המשק ימים אחדים לפני נסיעתנו. הלכנו לרפת, ללול, למסגרייה, ליער הגדל והצומח, ולשאר המקומות. והנה הגיע יום הפרידה. קשה הייתה הפרידה מהמקום אשר התקשרנו אליו הלא כאן ביתנו. נעים היה גם בקיץ כמעט לא הציק החום כלל. ידענו את המחנה, הסתובבנו בו פעמים רבות, התקשרנו אל הבתים, אל העצים, ואל הכל. קשה הפרידה, ועוד יותר קשה הפרידה מהאנשים – אשר השתעשענו עימם תמיד, הבחורים אשר בנו לנו בתים, שתלו עצים, הבחורות שבישלו ותפרו לנו – כל האנשים אשר אהבנום תמיד. לפני היציאה שמחו הילדים שהם באים לירושלים. לא מפני שרצו לעזוב את המקום, אלא מפני שבעיר יראו דברים חדשים אשר בקיבוץ אינם. בעיר יש בתי קולנוע ובקיבוץ אינם. בירושלים ישנה הסוכנות היהודית כדאי לבקר שם. בירושלים גר הרב הראשי הרצוג ואפשר לראותו. בזמן ההוא הייתה עוד העיר העתיקה בידינו וחשבנו ללכת אל הכותל המערבי אבל ביום הנסיעה אף אחד לא שמח. כולם היו עצובים כי קשה הייתה הפרידה. אבל ידענו, שיציאתנו הכרחית מטעמי ביטחון. עלינו למכוניות למרות רצוננו, העלנו את כל החפצים שהיה צורך להעבירם. בתוך המכוניות הייתה הצפיפות גדולה מאוד. אנו הגדולים, החזקנו עלינו את הילדים הקטנים והמכוניות זזו.

אורה קנוהל

סיכום :

מהדברים הנ"ל ניתן לראות עד כמה היו המתיישבים נכונים למסור את נפשם, ובלבד שהקרקע תישאר בבעלות יהודית. ילדי כפר עציון שפונו גדלו 19 שנה עם התודעה שיש לחזור למקום וליישב אותו. ואכן כך נרשם על דפי ההיסטוריה.