"קשה, קשה מאוד, קטסטרופה, מפולת לאומית, התמוטטות רוחנית, צעידה לעבר פי תהום, מכירה כללית…" – ביטויים אלו ואחרים כדוגמתם לקוחים מהלקסיקון של רבים מתושבי מדינת ישראל לנוכח ההתפתחויות המדיניות הביטחוניות והרוחניות האחרונות. הם מבטאים אכזבה קשה מהמצב שאליו נקלעה המדינה במישורים רבים: א. סכנת עתידיות בתחום הביטחוני ב. השפלת הכבוד הלאומי עד כדי רמיסתו. ג. התדרדרות מוסרית. ד. ניתוק מוחלט מערכי היהדות.
הייאוש והאכזבה קבעו להם משכן קבוע אצל אזרחים רבים המתהלכים בפנים נפולות. השאלה "מה יהיה?" הנשמעת מפי רבים מצביעה על פחד וחשש על תחושת חוסר אונים מול מכות הגורל האכזר. ומכאן קצרה הדרך לתהייה על קיומה של המדינה, לפקפוק בערכה, להצבת סימני שאלה על תהליך הגאולה…
גם אני מצורף לשורת השואלים "מה יהיה?", ואינני יכול לתרום אפילו קמצוץ תשובה אבל אינני מיואש. המיואשים והמפקפקים בגאולה טועים בהבנת תהליך הגאולה: טעה מי שחשב שנלקק דבש בגאולה הנוכחית. טעה מי שחשב שנשוב לארץ ישראל על שטיח אדום. טעה מי שחשב שמשברים פנימיים לא יהיו מנת חלקנו. טעה מי שחשב שמפתחות ירושלים וחברון יימסרו לידינו על מגש של כסף. טעה מי שחשב שהגאולה תתנהל כתהליך רציף ללא נסיגות. טעה מי שחשב שגאולה פירושה גן עדן. גם גאולת מצרים שזכתה לליווי אלוקי צמוד - יד חזקה וזרוע נטויה - היתה רצופת משברים קשים וכואבים. המשברים הרוחניים והלאומיים הנוכחיים אינם מעידים שאיננו נמצאים בתוככי תהליך של גאולה.
את תהליך הגאולה מכנים חז"ל בכינוי "חבלי משיח". חבלי לידה הם כאבים המלווים את התפתחותו של העובר ואת לידתו. כל הופעת חיים חדשים מלווה בצער וכאב - "בצער תלדי בנים". כך גם גאולת ישראל: אחרי אלפי שנות תרדמה בגלות, העם היהודי מתעורר לחיים חדשים. התהליך ממושך וכרוך בסבל. העובר במעי אמו בועט לכל עבר, זז, מתהפך, מתיישב בתנוחה שאינה נוחה לאמו. כך גם עם ישראל הנולד מחדש – בועט, זז, מתהפך…
יש מחכמי ישראל שחששו מאימת חבלי המשיח וביקשו למלט את נפשם. במסכת סנהדרין (דף צח ב), לאחר תיאורם של חבלי המשיח מובאים דברי עולא ורבה: "אמר עולא: ייתי ולא אחמיניה" (= יבוא המשיח, ובלבד שלא אראה אותו). וכן אמר רבה: ייתי ולא אחמיניה". חכמים אלו ביקשו להבליט בסגנון חריף את חששם הכבד מפני מאורעות "חבלי משיח". על הגאולה אי אפשר לוותר - "ייתי" (יבוא המשיח!), אבל "לא אחמיניה" – אני מעדיף לחיות מחוץ למעגל ההיסטוריה כדי שלא אתבקש להתמודד עם התופעות המשיחיות הקשות.
אבל כנגדם התייצב רב יוסף (סנהדרין, שם) והצהיר: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" (=יבוא המשיח ואפילו אם אידרש לשם כך לשבת בצל גללים של חמורו של משיח). חמור, גללים, צל - שלושה הסתרים זה לפנים מזה (או משבר בחזקת 3). חמור - ביטוי לחומרנות. גללים - ביטוי לסרחונות רוחניים. צל - חושך ועלטה. ידע רב יוסף שהגאולה תתנהל בדרך חומרנית, ושתווצרנה תופעות רוחניות ומוסריות מסריחות ומקולקלות ביותר, שתנדופנה ריח רע לכל עבר. אך, למרות זאת, הוא לא נבהל אלא הביע את נכונותו לעמוד בצלן של כל התופעות הללו ובלבד שיזכה לראות את המשיח, כלומר, לחיות בדור של גאולה.
היום, לא ניתנה לנו האפשרות לבחור בדרכם של עולא או רבה. דרכו של רב יוסף נכפתה עלינו: החמור של הגאולה כבד צועד במשעולים צרים ומטיל את גלליו בכל מקום. לא יועיל להכריז "ייתי ולא אחמיניה" כיוון שהוא כבר בא והוא נראה בכל מקום, לחיוב ולשלילה. אמנם יש הטומנים ראשם בחול וטוענים שאינם רואים. אחדים טוענים שאינם רואים חמור אלא רק גללים - הם מתכחשים לתהליך הגאולה ההולך ונרקם לעיננו. אחדים מזהים את החמור אבל מסרבים לראות את הגללים (אלו הם שבויי תהליך השלום, הוזי המזרח התיכון החדש). על אלו כמו על אלו ניתן לקרוא את הכתוב: "מי עיוור כי אם עבדי".
ההשגחה האלוקית הפכה אותנו בעל כורחנו לתלמידי רב יוסף ששש לקראת הגאולה למרות הצל של גללי החמור. תכונה זו היא אשר אפיינה את הציבור שלנו מאז ראשית צמיחת גאולתנו. וגם בימים אלו נמשיך לשמוח בגאולה. בחסדי ה' עלינו, זכינו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, זכינו לקיבוץ גלויות, זכינו לפרוק עול הגויים מעל צווארנו ("אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד" רמב"ם הל' מלכים פי"ב). עדיין ארוכה הדרך עד לסיומו של התהליך - עצמאות מלאה, קיבוץ כל נידחי ישראל, התנחלותם של ערכי תורה ומצוות בכל לבבות העם היהודי, בניין בית המקדש - ועדיין נדרוך על גללים לרוב, אבל כתלמיד רב יוסף לא נירתע אחור. נכריז בקול גדול: "ייתי!!!!! ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" (=יבוא המשיח!!!!! ואפילו אם אדרש לשבת בצל הגללים של חמורו של המשיח).