לאחרונה מתרבים הכינוסים והמפגשים ההמוניים המיועדים לבני הנוער, החל מעצרות חגיגיות לכבודם של חגים, וכלה בפסטיבלים של מוסיקה "חסידית". הנוער נענה בשמחה להזמנה, הוא נוהר בהמוניו ומתייצב באלפיו.
במסורת ישראל, כינוסים המוניים היו מאז ומעולם מקור לדאגה. אפילו כינוסים שמטרתם הבלעדית היתה קודש, עוררו הרבה חששות. לדוגמה, שמחת בית השואבה - על שם שאיבת רוח הקודש - הביאה את חז"ל (סוכה דף נא ב) לעשות "תיקון גדול" בבית המקדש מפני חשש ל"קלות ראש" בין גברים לנשים כתוצאה מהמפגש ביניהם. מהו ה"תיקון הגדול"? נבנתה גזוזטרא מיוחדת לנשים (= עזרת נשים) על מנת למנוע את ההתערבות בין הגברים לנשים. למרות שאין מקום קדוש יותר מבית המקדש, חששו חז"ל שהמפגש ההמוני יגרום לתופעות של "פריצות".
באותה סוגיה, מציינים חז"ל שגם בהלוויה, נדרשת הקפדה מיוחדת להפריד בין גברים לנשים בגלל השתתפותם של מלווים רבים. בהתכנסות המונית, אין שום דבר שעשוי להבטיח את השמירה על הקדושה. אפילו אופיו הרציני של המעמד (כגון, הלוויה) איננו ערובה לקדושה.
כל החגים עוררו חששות כבדים בגלל התכנסות ההמונים. "אמר אביי: סקבא דשתא - ריגלא" (קידושין פא א). פירש רש"י: ריעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה – ימות הרגל (= שלושת הרגלים) שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה, ונושאים ונותנים זה עם זה". בעקבות הגמרא, פסק הרמב"ם (הל' יו"ט ו כא) ש"חייבים בית דין להעמיד שוטרים בימי הרגלים שיהיו מסבבים ומחפשים בגנות ובפרדסים כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ויבואו לידי עבירה".
לכן, כל התכנסות רחבת היקף של בני נוער איננה יכולה להשאיר אותנו אדישים, היא חייבת לעורר אותנו משלוותנו. זו איננה תגובה עצבנית מיותרת, זה איננו עודף דאגה, אלא זאת היא ראיה מפוכחת של המציאות.
נוסף לכך, כל התכנסות המונית איננה יכולה ליצור הווי תרבותי עמוק. הכינוי "תרבות המונים" מציין סוג של תרבות הפונה למכנה המשותף של ההמונים, בדרך כלל המכנה המשותף הנמוך! עומק ואיכות, חשיבה וכובד ראש, לא יימצאו שם, אלא תרבות שטוחה וקלילה.
אבל, הנוער זקוק לכך! ההתכנסויות ההמוניות הן צורך. הן מסייעות לנוער להגדיר את זהותו על ידי העמקת השתייכותו הקבוצתית. כל נער מחפש את ההמונים שאיתם הוא יכול להזדהות. בעזרתם הוא מבקש לחזק את אמונו בדרכו. הוא נהנה לפגוש בני נוער בעלי זהות אידיאולוגית קרובה, להרגיש חלק מהם, להיבלע בתוכם. במהלך ההתכנסות, הוא שמח בשמחתם ושומע יחד איתם מסר קליט ורדוד שהוא משותף לו ולכל הנוכחים.
מאותה סיבה, למרות החששות הכבדים המלווים כל התכנסות המונית, ציוותה התורה על העלייה לרגל "בבוא כל ישראל ליראות את פני ה'", וציוותה על מעמד הקהל: "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיך... ובניהם אשר לא ידעו ולמדו ליראה את ה'..." (דברים לא יב-יג). המפרשים פירשו שיש מי שבא ללמוד, ויש מי שבא רק לשמוע, והקטנים "למדו ליראה" בעתיד (רמב"ן). וכל זאת למה? משיב ספר החינוך: "לפי שכל עיקרן של ישראל היא התורה, ובה ייפרדו מכל אומה ולשון... ראוי שייקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה, ולהיות הקול יוצא בתוך העם, אנשים נשים וטף, לאמור: מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצו יחד כולנו? ותהיה התשובה: לשמוע דברי התורה, שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו". למדנו שאחד מטעמי מצות ההקהל הוא להעמיק את הזהות הקיבוצית שלנו סביב התורה. כולם היו שם, תלמידי חכמים ופשוטי עם, מבוגרים וצעירים. הם שמעו כאחד את המלך - האישיות הממלכתית המרכזית בעם ישראל – קורא בתורה מחומש דברים. המסר היה אחיד והוא נועד לחזק את בסיס האחידות הרוחנית בעם ישראל.
הכינוסים והפסטיבלים של הנוער הדתי אינם "הקהל". הם עדיין מאוד רחוקים מזה. אבל, חלקם נועדו לשרת בזעיר אנפין את אותה מגמה - העמקת ההשתייכות הקבוצתית לחברה הדתית ולרעיונות שבהם היא דוגלת. אבל, לשם כך, יש להרבות בתיקונים מסוג ה"תיקון הגדול" שתיקנו חז"ל בשמחת בית השואבה.
אם ברצונך לקבל את פינת החינוך השבועית של הרב אלישע אבינר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.