חינוך ילדים לאבילות על החורבן

שאלה:
האם צריך לחנך את הילדים לקיים את דיני האבילות על החורבן?
תשובה:
ביחס לאבילות על מת, נפסק שקטן איננו מתאבל על קרוביו מפני ש"אין אבילות בקטן". אבל ביחס לאבילות על החורבן, הורה המהר"ם מרוטנבורג (הל' שמחות כה) שאין מספרים את הקטן ואין מכבסים את בגדיו בשבוע הסמוך לתשעה באב. ראיה לכך ממה ששנינו: "תינוקות של בית רבן בטלים (= משביתים את בית המדרש) בתשעה באב" (תענית ל א). מכאן שצריך לשתף את הקטנים באבילות על החורבן. וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תקנא יד).
ה"תרומת הדשן" (סי' קנב) בהתייחסו לפסק של המהר"ם מרוטנבורג מבאר שהקטנים נוהגים מנהגי אבילות על החורבן בגלל "חינוך" או בגלל "עוגמת נפש". פירוש:
א. "חינוך" - למרות ש"אין אבילות בקטן" ואין מחנכים אותו להתאבל על קרוביו, מחנכים אותו להתאבל על חורבן בית המקדש מפני שהיא "אבילות של רבים", כלומר אבילות כלל ישראלית על חורבן בית מקדשנו. הקשו האחרונים: בנושאים שונים קלה האבילות על החורבן מהאבילות על קרובים, אם כן מדוע מחמירים לחנך את הקטן להתאבל על החורבן? תירץ ב"ערוך השולחן" (סי' תקנא, לא) שהמטרה היא "חינוך ליראת ה', שהקטן כשישאל על מה זה, יבינו (= יסבירו) לו עניין חורבן בית המקדש". הוי אומר, המטרה איננה להקנות לו הרגלים התנהגותיים לקראת תקופת הנערות והגדלות (זוהי המטרה הראשית של חינוך קטן למצוות) אלא לעורר בו סקרנות ולהביא אותו לשאול על מנהגי האבילות על מנת להקנות לו השקפת עולם - להסביר לו את משמעות החורבן ולעורר בו כמיהה לבנין המקדש.
ב. "עגמת נפש" - הופעתו המרושלת של הקטן (שאיננו מסופר ואין בגדיו מכובסים) בשבוע הסמוך לתשעה באב מעוררת עגמת נפש בסביבתו ומחזקת בה את תחושת האבילות.
שני הנימוקים ("חינוך" ו"עגמת נפש") חלוקים במטרת מנהגי האבילות של הקטן בתשעת הימים. לנימוק של "חינוך", המטרה היא אישית, לחנך את הקטן להשתתף באבילות על החורבן ולהחדיר בו תחושת כאב כלל-ישראלי. לנימוק של "עגמת נפש", המטרה היא סביבתית - הופעתו החיצונית הנאה והמטופחת של הקטן עלולה לפגוע באווירת האבילות העצורה והמאופקת שאנחנו מבקשים להשרות בימים אלו. לכן, אנחנו משלבים את הקטן באווירה הכללית ומשתדלים שהוא לא יחרוג ממנה ולא ישבש אותה (ה"משנה ברורה", שעה"צ אות צא, הוסיף: "נפקא מינה בין שני הטעמים למי שהוא פחות מבן שש, שלא הגיע עדיין לחינוך = אין חובה לחנך אותו, ועל כן מותר לספר אותו , ומשום עגמת נפש אסור").
מכאן התעוררה השאלה, האם מחנכים את הקטנים לצום בתשעה באב? יש אומרים שקטנים צמים בתשעה באב כמו ביום הכיפורים או צמים לכל הפחות "תענית לשעות" (= מאחרים את שעת הסעודה). אבל נתקבל להלכה שאין מחנכים אותם לצום, וכן פסק המשנה ברורה (סי' תקנ אות ה): "הקטנים שיש להם דעת להתאבל, למרות שאין מחמירים לחנך אותם, ואפילו בן י"ב שנה, ואפילו תענית לשעות, מכל מקום ראוי שלא יאכלו רק כדי קיום לגוף - לחם ומים או שאר מאכל פשוט, לפי התינוק - כדי שיתאבלו עם הציבור". ויש מגדולי ישראל שהסירו כל הגבלה והתירו להאכיל את הקטנים כהרגלם (ברכ"י סי' תקמט א, ילקוט יוסף).
לסיכום:
מחנכים את הילדים לקיום חלקי של מנהגי ודיני האבילות על החורבן. ההלכה מבחינה בין המישור האישי למישור הסביבתי. במישור האישי, מקילה ההלכה, ועל כן אין מחנכים את הקטן לצום בתשעה באב (אבל אין מפנקים אותו במאכלים מעודנים, כדי שיתאבל עם הציבור). במישור הסביבתי והחברתי, מחמירה ההלכה, ועל כן מקפידים שהופעתו החיצונית של הילד תשתלב באווירת "עגמת הנפש" הכללית של המבוגרים ולא תפגע בה (ומשום כך אין מספרים את הקטן). כמו כן מחנכים אותם במישור הרוחני להבין את משמעות החורבן. עקרונות אלו יפים גם ביחס לכלל התנהגותם של הילדים בתשעת הימים.

מתוך הספר "אמונת החינוך" מאת הרב אלישע אבינר.
(להזמנת הספר: ybm_webm@moreshet.co.il)